בראשית ברא אלוקים
הנה המתבונן בחומש בראשית ובחלקו הראשון של חומש שמות, יתפלא. הרי התורה הקדושה כידוע הינה ממעטת בדיבורים ובמילים. בדרך כלל היא מאוד קצרה ותכליתית. אין בה אריכות דברים, בודאי ובודאי שלא סיפורי מעשיות ואגדות.
כל יודע ספר, יוכל להעיד על כך שקטע קטן ותמציתי בתורה שבכתב טומן בחובו אין ספור הלכות. פעמים ישנו פסוק אחד או שנים שמכלכלים מסכת שלימה בתלמוד בבלי ופרקים שלמים בתלמוד ירושלמי, ולפיכך היה רגיל רבי עקיבא לדרוש על כל תג ותג שבתורה תילי תילים של הלכות, ביודעו שאין בתורה שום תג או אות שנכתבו לתפארת המליצה. כל קוץ וכל תג מלמדים גופי תורה, מצוות והלכותיהן.
ולמרות זאת שבענין גופי תורה החמורים מקמצת התורה במילותיה, הנה כאשר היא עוסקת בעניינים אלו של בריאת העולם. במעשיהם של האבות הקדושים וחייהם, לידתם של שבטים, ירידת בני ישראל למצרים, יציאת מצרים וגאולתן של ישראל, היא יוצאת מגדרה. היא מקדישה לכך יותר מחומש שלם, לספר ולתאר לנו סיפורי דברים לפרטי פרטים, בצורה כה מורחבת ומופשטת.
מדוע? מה היא סיבת השינוי?
התשובה היא, משום שהם אלו שלבי העמדת היסודות של התורה, ויציקת עמודי האמונה. והלוא כלל זה נקוט בידינו – כפי שהגדיר זאת בלשונו ה'חזון איש' – "כאשר מוסיפים ביסודות אף פעם לא מפסידים!…", הרי שבשלב זה יש להניח את עיקר העבודה! את מרבית ההשקעה! רק כך הבנין יעמוד על תילו איתן, חסין זעזועים, יציב ובטוח.
האיש שנשא בגבורה בדורנו את לפיד האמונה החושית, היה זה ללא ספק מורי ורבי מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל. בלהבת אש קודש עמד ועורר תמיד וללא הרף על נחיצות העיסוק בחומש בראשית ויסודות האמונה הפשוטה. בבהירות, בטהרה, במישוש ידיים.
תלמידיו במשך כל השנים, ובפרט בשנים האחרונות, יכולים להעיד עד כמה תבע ודרש בשארית כוחותיו על ההכרחיות והתועלת הרבה שיש בכך. עד כמה הרבה תדיר לעורר ולהטעים על החובה להפנים את המסרים ולהקנות להם שביתה בלב. "בראשית איז דער גרעסטע ספר מוסר!…" ["חומש בראשית הוא ספר המוסר הגדול ביותר…"], היה חוזר ואומר כסדר.
כבר נודע ברבים האגרת המפורסמת, בה יוצא מרן הרב שך מגדרו, בהתבטאות חריגה ונדירה: "חי נפשי! תמיד היה אצלי למשיב נפש, כשלמדתי בספר בראשית…"
כך גם בשיחה בישיבה, לפני התלמידים, גילה פעם טפח מרחשי ליבו הטהור: "בכל פעם שהגעתי לפרשיות של סדר בראשית, היתה לי משיכה ונטיה מיוחדת אליהם. אינני יודע מה היא הסיבה לכך… אבל על כל פנים תמיד חשבתי לעצמי שהייתי רוצה ללמוד את ספר בראשית במשך כל השנה. אני שואב את הכל תמיד מספר בראשית!… ובכל פעם מתעוררת אצלי נקודה חדשה שלא השגתי אותה לפני כן באותו אופן!…"
מקורביו העידו שבכל שנה ושנה, כשהגיע זמן קריאתו של חומש בראשית, היה צוהל לקראתו כאל מתנה חביבה; בריאת העולם, אדם הראשון, עשרה דורות, האבות והעקידה – היו נושאים שלא פסק מלמשמש בהם שוב ושוב ולהתפעל מהם כל פעם מחדש, כאילו זה עתה הוא לומד אותם לראשונה! ורבים מאלו שבאו במחיצתו באותו יום היו זוכים לשמוע את ליבו היוקד אמונה טהורה וזכה, מתלהב מפסוק מסויים, או מהרגש חדש.
למעשה בכל ימות השנה, גם כאשר קראו בתורה בספר ויקרא ובמדבר מעיינותיו היו נתונים בחומש בראשית. בשיחות המוסר שמסר בישיבה בכל השנה היה משמיע כסדר הארות חדשות או דבר חיזוק כל שהוא שהתעורר מחומש בראשית. הרגישו בו שהיסודות הללו מלווים אותו כל העת.
כמה מופלא היה זה לראות יהודי כמרן הרב שך, אדם גדול בענקים, אשר כגובה הארזים גובהו, ממרום גילו ומפסגת השגותיו, מוצא לנכון להתמקד דוקא בפסוקים הנראים כה פשוטים ומוכרים לנו מילדות. במרץ נעורים ובסערת רוח היה פותח את חומש בראשית, ולומד עוד פעם ועוד פעם בכזו התפעלות ורגש. כשהוא מפטיר בהתפעלות: "הרי זה צועק בורא עולם! זה צועק גדולת השם"!
לעיתים הוא היה פותח את החומש ומקריא את הרש"י הראשון: "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם'… ומה טעם פתח בבראשית משום 'כח מעשיו הגיד לעמו'…". אז היה מתייפח בבכי, ואומר בהתרגשות: "כמה עלינו להודות לקדוש ברוך-הוא שפתח את התורה ב'בראשית ברא'!… כמה הכרת הטוב מוטל עלינו להביע כלפי ה' יתברך שגילה לנו סדרי ורזי הבריאה!…"
כך חי במשך כל ימי חייו, אך במיוחד מאז הגיעו לגיל התשעים, אז הוסיף עוד שעות לעיון והעמקה בפרשיות אלו וביסודות האמונה בכלל. הוא היה מסוגל לשבת במשך שעות מול ספר בראשית ולהגות בו שוב ושוב, לדלות דברי חיזוק ודביקות מתוך יראה עילאית והתרגשות עצומה.
לפני תקופה התפרסמו 'רשימות תלמידים', בין הדברים הובא שבהזדמנות מסויימת כשנכנס אליו תלמיד קרוב, וראה אותו יושב מול חומש בראשית, ניכרה פליאה בפניו של התלמיד. הרב שך שהרגיש בזה נימק את מעשיו, כך:
"רבינו יונה ב'שערי תשובה' כותב שכוונת המשנה באבות 'בן שישים לזקנה, בן שבעים לשיבה', שככל שהאדם מזדקן, עליו להמעיט בעסק העולם ולהתייחד להתבונן ביראת השם ותיקון הנפש. את ה'בן תשעים לשוח' מסביר הרבינו יונה 'כי אחרי שהגיע לתשעים ראוי לו להיות כל עסקו בתפילות ובתהילות השם ולהשיח בנפלאותיו".
"לכן, מעיקר הדין", סיים הרב שך, "אני אמור לשבת כל היום עם 'תהילים', אלא שאני מתעצל לעשות כן והדבר קשה עלי. אך כשאני יכול ומסוגל לכך אני לפחות מתבונן בחומש בראשית…"
מפליא למתבונן!
שינון יסודות האמונה – 'צריך לזה עבודה רבה'
מדוע באמת כה נחוץ וחשוב לשנן שוב ושוב את יסודות האמונה? לחזור עוד פעם ועוד פעם על דברים כה פשוטים ומוכרים לנו?
הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל, ראש ישיבת 'אור ישראל', בספרו 'דרכי מוסר' מאיר את עינינו בהבנת נקודה זו. הוא כותב כך:
"והענין בזה, כי ענייני יראת שמים אינם נקנים לאדם ולא נכנסים בלבו של אדם בראיה בעלמא או בידיעה. אלא צריך לזה עבודה רבה! –
"וכבר אמר על זה מורי ורבי הגה"צ רבי משה רוזנשטיין ז"ל, המשגיח דישיבת לומז'ה, שמצינו בגמרא (עירובין נד, ב) שרב פרידא היה לו תלמיד שלימד אותו ארבע מאות פעמים עד שידע תלמודו. כך בענייני יראת שמים כל אחד דומה לתלמיד של רבי פרידא! וצריך לשנן לעצמו ארבע מאות פעמים עד שהדבר יגע לליבו! כי אפילו אנשים גאונים בשכלם דומים לתלמידו של רבי פרידא, וזקוקים הם ללמוד ארבע מאות פעמים כדי להכניע את ליבם… –
ומוסיף הרב ניימן להוכיח כן:
"הנה מספרים על הגאון מוילנא שלמד בלילה אחד זבחים ומנחות. ומצד שני גם מספרים עליו שאת המשנה 'אלו דברים שאין להם שיעור' היה צריך ללמוד כל הלילה עד שיכנסו הדברים בליבו. מזה יוכל ללמוד האדם עד כמה צריך האדם להחדיר את דברי התורה בליבו, ולא להסתפק במה שהוא יודע בשכלו".
כך זה כאמור בכל ענייני יראת שמים, וכך זה בענייני האמונה. נדרשת מהאדם עבודה כל העת, להחדיר אל חדרי ליבו את הידיעה השכלית. בבחינת 'וידעת היום והשבות אל לבבך'. התכלית אינה נגמרת בידיעת והכרת יסודות האמונה גרידא, אלא להחדיר אותם אל הלב! לחיות על פיהם!
וכך הובא בספר 'מאיר עיני ישראל' (חלק ה) בשם הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן זצ"ל, בשם רבו מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל שאמר כך: "פעמיים ביום לומר את שלוש עשרה העיקרים, עדיין אינו מספיק לחיזוק האמונה!"
'מרגלא בפומיה דרב'
הגה"צ רבי יוסף חיים שיינקר שליט"א, הביא בשם הגה"צ רבי נחום זאב מקלם זצ"ל, בנו של ה'סבא מקלם' זצ"ל, סימוכין מדברי חז"ל לענין זה שחובה לשנן שוב ושוב את היסודות שלשמם ולתכליתם נוצרנו, בכל ענייני יראת שמים:
הגמרא (ברכות יז, ב) מספרת: "מרגלא בפומיה דרב, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא קנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה".
'מרגלא בפומיה דרב', פירוש המילות הוא שרב היה רגיל לומר כך. כלומר, שהוא לא אמר זאת רק פעם אחת, הוא לא השמיע אמרה זו באקראי, אלא היה אומר וחוזר ואומר תמיד בכל הזדמנות שהעולם הבא אין בו לא אכילה… אלא צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה.
ויש להבין, מדוע באמת ראה רב צורך לחזור שוב ושוב על אמרה זו? בעוד הדברים פשוטים וברורים לכל בר דעת שגן עדן הוא מקום רוחני שאין בו אכילה ושתיה?
אלא, ביאר רבי נחום זאב מקלם, כך:
נמחיש זאת בדוגמא לאדם שמתעתד לנסוע לביקור קצר במדינה זרה. הוא מכין את עצמו מראש לדעת את הפרטים ההכרחיים שיהיו נחוצים לו לזמן שהותו במדינה; הוא מתרגל את עצמו ללמוד את השפה המדוברת. לברר היכן ישנן אכסניות ראויות ללון. היכן הוא יכול לרכוש אוכל ומצרכים בסיסים, וכיוצא באלו, שהם חיוניים עבורו גם בשהות קצרה.
אך כל בר דעת מבין, שאין הוא אמור ללמוד את שאר הפרטים הקיימים במדינה שכלל הוא אינו זקוק להם; כגון על מיקומם של כל מפעל או כל בית עסק שקיים בשטחה, היכן הם משרדי הממשלה המקומית וכדומה, כל עוד ואיננו מעוניין להשתקע שם. חבל על כוחותיו ומאמציו לדלות פרטים שלא יבואו לו לידי שימוש.
בכך מסביר רבי נחום זאב את דברי רב. הן אמנם גם רב היה מוכרח לעסוק בענייני עולם הזה, הוא הרי חי כאן ארבע מאות שנה. אך למרות העיסוק ההכרחי שלו באכילה ושתיה, תדיר הרגיל את עצמו כסדר להפנים ולהחדיר בהכרה שלו: "אני אמנם כאן – בעולם הזה, אבל למעשה אני שייך לשם – לעולם הבא! גם אם נאלץ אני להתעסק בענייני החומר כאכילה ושתיה, אין זה תפקידי האמיתי, אין זה התכלית שלשמה באתי לכאן. אני למעשה שייך לשם…"
אדם שיודע את תפקידו ואת תכליתו, הוא מחדיר זאת לעצמו כל העת. אם יום אחד הוא לא מתבונן בזה, אוטומטית הוא מתקרר, ההכרה הזאת נחלשת אצלו, כך הוא טבעו של אדם!
לכן הגמרא אומרת 'מרגלא בפומיה דרב'. האמרה הזאת היתה שגורה על לשונו כל העת. כדי שאכן יפנים ויחיה את האמת, שהעיקר זה שם. תכלית המטרה של האדם הוא להגיע ליום שישב עם הצדיקים בגן עדן ויהנה מזיו השכינה.
זו היא הנקודה שביקש מרן הרב שך להנחיל לכלל ישראל בענייני האמונה ובעיסוק התמידי בחומש בראשית, בו נכתבו יסודות אומתנו ואמונתנו. כי רק זו היא הדרך לגרום לנו להרגיש את בורא עולם, לחיות אותו, לעבוד אותו מתוך אהבה ומתוך הכרה בגדלותו ורוממותו. לא די בידיעה שכלית. צריך עבודה! ועבודה הוא שינון וחזרה ללא הרף, והחדרה לפנימיותו של האדם
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')