סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: שמעתי מאחד ממכריי שנסע להשתטח בקברי צדיקים שבפולין, שבבואו לציון הרה"ק ה'בני יששכר' זי"ע ראו עיניו מחזה נורא הוד, איך שבחור מבוגר עומד ושופך לבו ונפשו לפני ה', במתיקות נפלאה ובהתלהבות גדולה – "סורו ממני מרעים… גל עיני ואביטה… למדני חוקך…" וכו' וכו', כחד מקמאי…
האברך הכיר את הבחור, שבמשך 10 שנים תמימות היתה התנהגותו כ'גוי גמור' רח"ל באופן נורא עד מאד, ולכן נדהם מאוד לראות את 'עבודת הקודש' שלו, ולא היה יכול לקלוט בשכלו כיצד נהפך לבו להיות 'בעל תשובה' גמור.
בגמר התפילה לא יכול היה האברך להתאפק, ויקרא אליו בקול גדול: "אמור נא יקירי, וכי אינך פלוני…?" ענה לו: "אכן כן, אני הוא".
"כיצד זה נתהפך כל-כך לבך לטובה?" – הוסיף ושאל.
ענה הבחור דבר נורא: "לאחר 10 שנות ריחוק וניכור לכל דבר שבקדושה, גילה לי יהודי כמסיח לפי תומו, שזה כ-10 שנים לא ננעלה הדלת בבית אבי ואמי, ואפילו בלכתם לישון בלילה אינם נועלים את הדלתות – בתקווה שבנם ירצה לחזור, וחלילה להם שהוא ימצא את הבית נעול בפניו!
"כששמעתי כך החלטתי, שאם כל כך הרחיקו לכת – להשאיר את הדלתות פתוחות בפניי, לא אאכזב אותם ואכן אחזור ואכנס דלת לפנים מדלת לחיק הוריי ולכנפי השכינה".
ואף אנו נענה ונאמר: הקב"ה מעולם לא סגר את הדלת… וימינו פשוטה לקבל שבים מגודל אהבתו לבניו, וכלשון ה'תנא דבי אליהו' (רבא, פל"א): "מעיד אני עלי שמים וארץ, שהקב"ה יושב ומצפה להן לישראל יותר ממה שמצפה האב לבנו, שיעשו תשובה". אל נא 'נאכזב' אותו…
(ע"פ 'באר הפרשה')