אחרי חג הפסח בשנת תשי"א התארגנה בשכונת ויליאמסבורג אשר בברוקלין ניו-יורק חברת 'מזהירי שבת', נוכח חילולי שבת המוניים במבנה גדול, שוק גדול, ובחנויות ברחובות הסמוכים והקרובים במיוחד, ובשאר החנויות אשר ברחובות בשכונה שם. הוחלט שבשבת בבוקר אחר התפילה בבתי כנסת ובישיבות, יתארגנו קבוצות קבוצות שיצעדו ברחובות השכונה עטופים בטליתות ובפיהם קול שירה 'ישמחו במלכותך' וכו', ובכל שבת יצעדו בקבוצות רחובות אחרים.
אחרי חג השבועות הוחלט שיצעדו ברחובות 'דיוויזאון עווניוא' וברחובות הסמוכים, בסמוך לישיבת 'תורה ודעת' אשר ב'ווילסון סטריט', בסמיכות לחנות הכלים המפורסמת של הצדיק והחסיד רבי בנימין ווילהללם זצ"ל (חנות הראשונה שם שהיה בה מקוה לטבילת כלים).
היתה שם חנות מכולת גדולה מבין חנויות אחרות שם, שהיתה פתוחה בשבתות בריש גלי. מרן הגאון רבי ראובן גרוזובסקי זצ"ל, שהיה לוחם מלחמות ד', צעד בראש הקהל לתוך החנות לדרוש שיסגור את החנות. אחריו נכנס רבי שלום שכנא זאהן, שהיה מפורסם בפעולותיו למען ד', ואחריו צעד אדם שני, ואני אחריהם השלישי.
ברוב חוצפתו ניגש בעל החנות אל רבי ראובן זצוק"ל, ומשך אותו בכתף מעילו וסחב אותו החוצה בחיוך ובהבעת כמה מילים בנוסח שמפריעים לדבר.
הימים היו ימי מלחמה קשה בין אמריקא, שנשאה את דגל האו"ם, ובין קוריאה הצפונית. וכאשר עברנו אחרי כן ליד החנות בימים הבאים, ראינו שהחנות היתה סגורה ועל חלון הראווה של החנות תלויה מודעה גדולה: "החנות סגורה מחמת אבל". בהמשך ראינו גם שהחנות סגורה אף בשבת. שאלנו את השכנים מה פשר דבר האבילות, ואמרו שבן בעל החנות נהרג במלחמה.
תשמעו! תשמעו! – חנות זאת נשארה סגורה לתמיד ולא נפתחה שוב, לא בשבת ולא בימי החול! והדבר היה למופת בכל השכונה, שזו היתה התוצאה ממה שאירע בשבת הקודמת.
יעקב הלוי ליפשיץ
(מכתבים למערכת, מוסף שבת קודש ויצא תשס"ט)