"איש צדיק תמים היה בדורותיו"
מעשה נורא סיפר כבוד אדוני מורי ורבי זצ"ל.
יהודי העיירה ראדין, מקום מושבו של מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל, התגוררו בצל האילן הגדול בשלום ובשלוה, רוב התושבים היו אנשים יראים ושלמים, שומרי תורה ומצוות.
אולם בכל כלל יש יוצא מן הכלל – אחד מתושב ראדין, את שאר המצוות הוא דווקא קיים כראוי, ואף החזיק ברשותו גמ"ח קטן להלוואת סכומים לא גדולים לבני הקהילה, אבל בשמירת השבת היה מזלזל. בהיותו רוקח במקצועו, בעל בית המרקחת היחיד שבעיירה, החליט לעצמו שבית המרקחת שלו דוחה שבת… רבני וחכמי העיר עוררוהו שאין בזה שום היתר, ואפילו 'בית מרקחת' צריך להיסגר בשבת. יכול הוא לאחסן תרופות חיוניות בביתו, שאם יצטרכו להן בשבת יבקשו בביתו – אבל הוא לא הסכים בדבר, והתעקש להחזיק את חנותו פתוחה גם בשבת קודש, רחמנא ליצלן.
יום אחד זכה היהודי דנן לביקור חשוב בביתו. רבן של ישראל ה'חפץ חיים', יצא בזקנותו פסיעה אחר פסיעה, עד שהגיע לביקור במעונו של הרוקח הראדינאי.
היהודי נדהם והתפלא מאד: במה זוכה הוא לביקור כה חשוב ביום בהיר אחד? [שוו בנפשכם שהסטייפלר או הרב הקדוש מבעלזא זצוק"ל, מגיע פתאום לביקור בביתכם…]
לאחר שנכנס ה'חפץ חיים' והתיישב, חייך ואמר במתק לשונו: "הטרחתי את עצמי לבוא הנה, כדי לומר לך שהנני מקנא בך!".
תמה האיש: "וכי במה יכול הרב לקנא בי? כל בית ישראל רוגשים וחרדים למוצא פיו, ובמה יקנא צדיק הדור באיש פשוט ביותר?".
הסביר לו ה'חפץ חיים': "הרי יש לך כאן בעירה בית מרקחת חשוב, רוקח אתה רפואות שונות, ומביא את ברכת הרפואה ליהודים רבים, בכך מקנא אני בך! שכן בוודאי הנך עושה זאת לשם שמים, ומרפא יהודים כדי שיוכלו ללמוד תורה ולעבוד את ה' ולקיים את מצוותיו, מחמת שזהו רצון השם יתברך ממך. להעלות לפניו נחת רוח!
"לפי זה ערכתי חשבון פשוט, שהרבה תורה ומצוות של אנשים רבים, שהתקיימו בעקבות תרופותיך נזקפים לזכותך! שכן בתרופותיך הצלת אותם ממחלתם! ובכך מקנא אני בך!".
ושוב שאלו ה'חפץ חיים': "שמעתי שכבודו מחזיק גם גמ"ח להלוואת כספים?"
"אכן", ענה האיש, ותכף הצטנע: "אמנם לא בסכומים גדולים, אבל גם הסכומים הקטנים כנראה עוזרים כאן בעירה לאנשים רבים, המתדפקים מידי יום על דלתי הגמ"ח בבקשת הלוואה!"
המשיך ה'חפץ חיים' ומאר: "ומסתמא גם כך חושב אתה כנראה בכל הלוואה, לקיים בזה מצות השם יתברך, שציונו בתורתו (שמות כב, כד) 'אם כסף תלוה' וגו' (ספר המצוות עשין קצז), ובוודאי חושב אתה גם על כך שבמעשה החסד שהנך מסייע ליהודי הנך מעלה בזה קורת רוח מרובה לעילא.
"נמצאו אם כן לפנינו שתי מעלות גדולות ועצומות שהנך עוסק בהן בכל יום, וחושב ומחשב תמיד כמה נחת רוח גדול יש לפניו יתברך במעשיך – וממילא יש הרבה מה לקנא בך!".
בכך סיים ה'חפץ חיים' את ביקורו המוזר, ויצא בחזרה לביתו. איש לא הצליח לרדת לסוף דעתו – מה היתה מטרת הביקור, ולמה ומדוע הטריח עצמו לביתו של המחזיק את החנות היחידה הפתוחה בראדין בשבת, ועוד משבחו ומרוממו ומדגיש כמה פעמים שהוא מקנא בו?
ברם, כעבור תקופה קצרה חל שינוי בתהלוכותיו של האיש. התברר שהדברים ששמע מפי ה'חפץ חיים' בביקור ההיסטורי שערך בביתו – חלחלו עמוק במוחו ובליבו. מאז החל כל העת לחוש ולחשוב בכל פעם שמכר תרופה בחנות, או כשהעניק הלוואה בגמ"ח, שהוא עושה בזאת מצוות חסד, ומעלה בכך נחת רוח גדולה לפני השם יתברך; וכי קלה היא בעיניך? דבר שהצדיק הגדול ענק הדור מתקנא בו???
בהגיע יום שבת קודש, כשיצא האיש לאחר תפילת שבת בבית הכנסת, לפתוח את חנותו למכירת התרופות כדרכו, החלו מחשבות להתרוצץ במוחו אנה ואנה. הנה עומד הוא כאן בדלפק למכירת תרופות כדי לעשות בזה נחת רוח לבורא ברוך הוא… וממחשבה למחשבה עלו פתאום הרהורים בליבו: שמא אין בפתיחת חנות בשבת נחת רוח למעלה? הלא כל הרבנים פסקו מפורשות שזה נגד דת תורתנו הקדושה, ואם כן הרי במקום שישמח וירצה את קונו, הוא לבטח מכאיב לו מאד, וגורם צער רב לשבתא קדישא!
מתוך מחשבות כאלו עמד לאחר כמה שבתות, וסגר את חנותו על מנעול ובריח כל יום השבת!
ברבות הימים, נעשה אותו ראדינער לאיש מורם מעם ולירא שמים מרבים. אותן המילים שהשמיע ה'חפץ חיים' באזנו בביקורו בביתו, ליוו אותו כל ימי חייו, ובכל מעשיו לא היה יכול להפסיק ולחשוב על כך שהוא עושה זאת לשם שמים בלבד. בכל דבר שאינה ה' לידו היה תכף מחשב איזו מצוה יש כאן וממלמל תמיד בפיו: "ריח ניחוח לה' – נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני!", ולבסוף נעשה הוא מראש הלוחמים כנגד מחללי השבת.
סיים כבוד אדוני מורי ורבי זצ"ל ואמר, שאלו שלא הכירוהו מקודם ולא ידעו את עברו, היו בטוחים בו באותו יהודי מראדין שהוא אחד מל"ו צדיקים נסתרים שבדור!
*
מרן הגאון הצדיק רבי זונדל קרויזר זצ"ל בעל "אור החמה", היה מעורר תמיד על חובת הדבקות, שצריך איש ישראל לחשוב בכל עת מה רצון השם יתברך. תדיר היה מזכיר לי בכל ענין של מצוה: "תחשוב לשמה!".
אדם שהאמונה נר לרגליו והוא חי אותה במוחש, כל השקפת עולמו שונה לגמרי מהשקפת ההמון. בכל דבר הוא חושב ורואה את תכלית האמת.
נכחתי פעם בשמחה מסויימת בצוותא חדא עם רבי זונדל. בקרבתנו ישבו שני אנשים ושוחחו מעניינה של השמחה, כשהאחד אומר לחברו שהעיקר מן הכל שנזכה לראות נחת מן הצאצאים!
רבי זונדל שמע, ותכף נדרך; הוא פנה אלי ואמר: "הרי זו אפיקורסות! וכי זה והעיקר? בודאי משתוקק כל אחד לזכות לנחת, ורוצה לראות עולמו בחייו, אך לומר שזה העיקר?! הרי העיקר הוא 'לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו', שזה כל תכלית ביאתנו לזה העולם!"
כך נראים חייו של המאמין, שכל ימיו שרשרת ארוכה של דבקות באלוקים חיים. זה ניכר בכל הליכות חייו, תפילתו שונה, ברכותיו שונות, ואף בלכתו ברחוב או בשכבו לישון – הכל מכוון לפי רצון של מעלה.
(מתוך 'טיב המעשיות' פרשת ראה)