"ויאמן העם וישמעו" (ד לא)
אחד היסודות הנלמדים, שעם שאיפה אמיתית להשתנות, ניתן לגרום למהפך גדול ולישועה!
בני ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה, ואילו היו מתמהמהים עוד, היו עלולים להידרדר ח"ו גם לשער החמישים. רגע לפני ששקעו בשאול, חזקו ליבם באמונה בה', דבקו בו ונצלו.
אם מכונית מידרדרת לכיוון התהום, היא תתרסק, אבל אם מסובבים – אפילו ברגע האחרון – את ההגה, משנה המכונית כיוון, ומתרחקת מהסכנה הגדולה. יושבי המכונית ניצלו באותו רגע, על אף שהם מצויים עדיין סמוך לתחתית התהום, כי כעת הם בכיוון של עליה.
ישראל ניצלו מן הסכנה, ולא זו בלבד אלא שעשה להם הקב"ה ניסים ומופתים גדולים – היכה עשר מכות במצרים, קרע להם את הים, נתן להם את הבאר ואת המן, ועוד.
אם נתבונן, נוכל לשאוב מכך עידוד גדול ושמחה. לפעמים אדם אומר: 'אני בדרגה כל כך ירודה, כל כך הרבה דברים עשיתי לא בסדר. מה כבר יצא ממני?'
אומרים לו: "אם תשאף באמת ובתמים להשתנות, ותתפוס מצווה אחת או שתיים להתחיל להתחזק בהן ביותר – אתה הופך את המצב שלך מן הקצה אל הקצה!".
אפילו קבלה אחת קטנה – כוחה גדול מאד.
בשכונת 'אור החיים' בבני ברק מתגורר יהודי ושמו ר' חיים רייזמן. אביו לימד את כל הילדים והנכדים שלו את אגרת הרמב"ן בעל פה.
מדוע ולמה?
משום מעשה שהיה, וכך היה:
האב חי בהונגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הקצינים ההונגרים הגו רעיון 'מבריק' – מאחר שהם פחדו להתקדם בשדות מוקשים, לקחו להם יהודים כדי 'לבדוק' את השטח. הקצין ההונגרי היה נותן פקודה – "קדימה, צעד!", והיה מחכה מאחור. אם היה מוקש בדרך, היהודי היה נהרג. אם היהודי לא נהרג, ידע ההונגרי שניתן לצעוד באותו מסלול בבטחה.
אביו של הרב רייזמן היה צמוד לקצין הונגרי, ונחשף שוב ושוב לסכנות החמורות. מקובל, שאדם שאומר את אגרת הרמב"ן – כל אותו יום שאמרה, לא יהיה לו שום נזק. האב שינן את אגרת הרמב"ן בעל פה בכל יום, ועבר את כל שדות המוקשים בשלום.
פעם אחת ישבו כל הקצינים ההונגרים במסיבה ושתו לשכרה. לפתע התקבלה הודעה, שעליהם למהר לשטח מסויים. לא היה לקצין זמן לקרוא ליהודי שילך לפניו. הקצין ההונגרי רץ ראשון, עלה על מוקש, ונהרג.
אביו של הרב רייזמן קיבל עליו קבלה אחת קטנה, לא מצווה מדאורייתא ואפילו לא מדרבנן. הוא רק התחזק בדבר אחד, וניצל!
כאשר אדם מתחזק באמונה ומתחיל להיטיב את דרכו, הקב"ה שולח לו סייעתא דשמיא גדולה.
***
עלינו לדעת כי כל מצוה, אף זו הנראית קטנה לכאורה – חשיבותה גדולה מאוד.
לא רק למצווה אחת יש חשיבות גדולה והשפעה גדולה, אלא אף להנהגה טובה ולהידור בכבוד הזולת, וגם על כך נביא מעשה שארע עם ה'חפץ חיים' זצ"ל.
באותם ימים היו יהודים, שהתפרנסו ממקצוע ה'מגידות'. 'מגיד' היה עובר בין הערים והעיירות, היה מגיע לבתי הכנסת, דופק על השולחן ואומר: "רבותי, ברצוני לומר לכם דרשה". לאחר שהיה מסיים את הדרשה, היה מסתובב בין המתפללים ומקבל מהם שכר על דרשתו.
מגיד אחד הגיע לבית הכנסת שבעיירה, ועמד לדרוש. באותה עת הגיע לשם גם ה'חפץ חיים'. דרכו של ה'חפץ חיים' הייתה לדרוש באוזני המתפללים על דברים שצריכים תיקון וחיזוק, ובין השאר היה מדבר על חובת השמירה מלשון הרע. לאחר הדרשה היה ה'חפץ חיים' מוציא את ספריו, והאנשים היו קונים.
כאשר ראה המגיד שה'חפץ חיים' הגיע, הבין שלא ראוי לו לדרוש במקום גדול הדור. ביקש, אפוא, לשמוע את דרשת ה'חפץ חיים', וויתר על דרשת עצמו.
פנה אליו ה'חפץ חיים' במאור פנים, והעניק לו את הסכום שהיה מקבל אילו היה דורש שם.
ה'חפץ חיים' דרש והמגיד הלך לדרכו. לאחר הדרשה, כשהוציא ה'חפץ חיים' את ספריו למכירה, הבחין, למרבה ההפתעה, שאפילו אדם אחד מבין כל הנוכחים בבית הכנסת לא קנה ספר. מעולם לא קרה כדבר הזה.
בהזדמנות אחרת שוב ארע מעשה דומה – מגיד בא לדרוש, אולם משראה שה'חפץ חיים' מגיע, הבין שלא ראוי לו לדרוש באותה עת.
הפעם אמר ה'חפץ חיים': "המגיד ידבר ויקבל את הכסף המגיע לו, ואני אשב לשמוע את דבריו".
ישב ה'חפץ חיים' ושמע את הדרשה. לאחר מכן הוציא ה'חפץ חיים' את ספריו, ומיד, בלי שדיבר כלל, נמכרו כל הספרים.
אמר ה'חפץ חיים': "יודע אני בוודאות, שהסיבה שבפעם הקודמת לא נמכרו הספרים, היא חסרון בכבודו של המגיד. אמנם את הכסף המגיע לו הוא קיבל, אבל את הכבוד שהיה ראוי לו – הוא לא קיבל".
עד כדי כך גדולה כוחה של הנהגה טובה! המגיד לא ניזוק, שהרי קיבל את כספו באופן מושלם. איש לא פגע בכבודו, כמובן. אולם הוא היה מתכבד יותר אילו היו שומעים אותו. ומשום אותו העדר כבוד קל, היה חסר בסיעתא דשמיא.
בעת שקיבל המגיד את כבודו באופן מושלם, נמכרו כל הספרים מבלי שנאמרה מילה אחת.
ללמדנו, שכשיעשה אדם מצוות לשם שמים, ומטרתו תהא ללכת עם הקב"ה ולדבוק בו באופן מוחלט – יזכה לסיעתא דשמיא בכל אשר יעשה.
(הגדה של פסח – דורש טוב)