"לאחר הטבילה במקווה התפללתי תפילת מנחה ראשונה כיהודי, והתפילה הזו לא היתה דומה לאף תפילה שקדמה לה. אך מעניין, שיום לאחר שהצטרפתי לכרם בית ישראל, פתאום למחרת התחלתי להרגיש שעלי להילחם עם יצרי בכדי להתפלל בהתלהבות. אם קודם לכן לא הבנתי כיצד ניתן לקיים מצוות בצורה של 'מלומדה', הרי שכאשר זכיתי לקבל גם את היצר הרע, התחלתי גם להבין…"

מאת:  ישראל הרשקוביץ

במבט ראשון, קשה להאמין שהאברך היושב לפנינו, הכיר אי פעם עולם אחר. דמותו מזכירה דמות חסידית שורשית, אך אין זו רק הדמות, הפנים מלאות החן, הפיאות הארוכות והלבוש החסידי. די בכמה מילים שתשמעו ממנו, בכדי להחליט שאולי מה ששמעתם עליו אינו נכון. כנראה טעות בזיהוי.

אבל זו לא טעות. איש שיחנו, יצחק שמואל שפירא בן ה-27, משוחח עמנו אמנם כחסיד מלידה, כשלא מדובר רק במבטא ובעגה חסידית. הוא משחיל בדבריו וערטער'ס חסידיים, מוצא מיד את ההקשרים המשפחתיים שבין בני שיחו לקרובים ולמכרים אחרים, ומזכיר תוך כדי שיחה שיום היא"צ של אחד הסבים יחול בעוד יומיים. הוא חי את העולם החרדי-חסידי, כשנראה שרגליו נטועות בעולם הזה מימים ימימה.

מסיבה זו, קשה כל כך להאמין שמי שאנו מכירים כיצחק שמואל, נולד בכלל למשפחה הרחוקה מרחק של עולמות מחייה של משפחה יהודית. הוריו הם גויים הודים, סבתו עובדת אלילים, והוא עצמו פילס את דרכו ליהדות בכוחות עצמו ("לא בעצמי", הוא מתקן מיד, "הקב"ה מלקט את נשמות הגרים אחת לאחת"), כשהוא זוכה להשלים את תהליך הגיור רק לפני כמה שנים. "ומאז", כפי שהוא מגדיר, "אני מנסה לברך בכל יום 'שלא עשני גוי' כפי ההסבר הידוע של הרבי ר' העניך: להודות אך גם לעמוד בתביעה, שבכל יום נשתפר ונוסיף לעלות רמה נוספת ביהדות, לחולל מהפך בחיינו בדיוק כפי שגוי הופך ליהודי"…

רבים הם המכירים אותו. באי בית המדרש דגור בירושלים מכירים אותו כיושב בית המדרש, וכמי שיומו מורכב מסדרי לימוד קבועים שהוא קובע עם בחורים ואברכים רבים, אך נראה שיש לו אכן אישיות ייחודית. הוא ממגנט אליו כל מי שנחשף אליו לראשונה, כשקשה להישאר שווה נפש מול העוצמות הפורצות מעמקי נפשו, כלבה רותחת.

דווקא בשל אישיותו הכובשת, קשה כל כך להאמין שיצחק שמואל עטור הזקן והפיאות, נולד בכלל עם השם 'אדיטיה'. "המשמעות של השם הזה, שהוא שם הודי", הוא מסביר, "הוא בן בכור. אך פרט לכך היו לי שמות נוספים. אבי, שאהד מאד את האיטלקים, קרא לי בשם איטלקי: לורנסו, ואילו בני המשפחה קראו לי בשם נוסף: זהם".

הוא נולד בשכונת ווילרייק שבאנטוורפן הבלגית, למשפחה אמידה שהגיעה מהודו לבלגיה, יחד עם הודים רבים ונוספים שהתיישבו בבלגיה, כשהם כובשים בין היתר את בורסת היהלומים ודוחקים אט אט את רגליהם של הסוחרים היהודים. "סבי היה אדם אמיד מאד, שברשותו היה בית חולים מתקדם בהודו. ה'דלאי למה' למשל, נוהג להגיע לבית החולים הזה שם הוא עובר את הבדיקות הרפואיות הקובעות. בהמשך, עבר סבי לבלגיה, כאשר הוא היה ממייסדי תעשיית היהלומים ההודית באנטוורפן, ואכן, בהמשך הכרתי יהודים רבים שהכירו את סבי כתוצאה מהמסחר ביהלומים".

ההורים עצמם השתייכו לזרם הג'ין. "זו דת שיש לה בעולם 'רק' ארבעה מיליון מאמינים. עם זאת, ההורים כבר היו חילוניים יחסית. הם פחות דבקו בדת וניסו להשתלב בתרבות המערבית. אך הסבתא, לעומת זאת, היתה אדוקה מאד בדתה. היא עד היום עובדת אלילים במובן הפשוט של המילה".

אפשר להניח שלא רבים לומדים הלכות עבודה זרה הלכה למעשה, אך יצחק שמואל נדרש לדעת הלכות אלו על בוריין: "כשאני מגיע לביתה, בביקורים הנדירים שאני עושה אצל בני משפחתי, אני שואל קודם לכן מורי הוראה כיצד עלי לנהוג. הבית מלא בפסלים שהיא סוגדת להם, כך שלא מדובר ב'אביזרייהו'. מדובר בעבודה זרה עצמה. בבית כזה אסור לעשות ברכה, וזו רק בעיה אחת. פרט לכך, אני נחשף שם למנהגים רבים. בין היתר הכרתי את המנהג של הקרבת שערות אדם לע"ז, כשאת הידע שלי בנושא העברתי לרבנים שעסקו בתחום, כאשר התעורר הפולמוס הידוע סביב תעשיית הפיאות שמגיעה משערות שמקורם בבתי הפולחן הרבים הפזורים ברחבי הודו".

אך הוריו גידלו אותו ואת אחיו באווירה שאינה דתית. "אמי נהגה לומר לי שיש אלוקים, כלומר שיש מנהיג לבירה, אך מאחר והכירה את תעשיית השקרים והזיופים באותן דתות נהגה לומר לי שטוב אעשה אם לא אשתייך לכל דת אחרת. היא רצתה שאגדל 'אגנוסטק', מאמין בקיומן של דתות, אך כזה שאינו משתייך לאחת מהן".

צימאון עז

כשהוא נשאל מתי החל לעשות את הדרך שבסופו של דבר הובילה אותו אל היהדות, הוא מצביע על הארוע המשמעותי בחייו, בגיל 7. "קודם לכן גדלתי ללא אבא, אבי הביולוגי נפרד ממשפחתי אם כי המשכתי לשמור על קשר הדוק עמו, אך אז נישאה אמי לבעל יהודי. אמנם, היהדות, מבחינתו, לא אמרה לו ולא כלום. הוא לא ידע דבר על היהדות, פרט לכך שהוריו, שגרו אף הם באנטוורפן, היו ניצולי שואה. הסב, לעומת זאת, היה שומר שבת והוא אף נטמן בבית העלמין היהודי, בחלקת שומרי שבת".

השאלות החלו להציק לאדיטיה, שלמד בבית ספר צרפתי יוקרתי, כאשר גילה כי לכל חבריו ישנם חגים ואילו הוא נעדר כל סממן דתי. "למדתי בכיתה שהיתה מורכבת מכל הדתות. היו שם יהודים, נוצרים, מוסלמים שהגיעו ממשפחות לבנוניות והם ידעו כמובן להציק לישראלים כאשר שררה מתיחות בעקבות מבצע בטחוני כזה או אחר, ואפילו נכדים למי שריננו עליו שהיה נאצי בשנות המלחמה. אך בעוד שלנוצרים היו את החגים שלהם, כך גם ליהודים ולמוסלמים, רק לי לא היה כל חג. הדבר הציק לי ובקשתי מאמי שנתחיל גם אנו לחגוג חג דתי כלשהו".

האמא שמעה, הבינה את מצוקתו של בנה, והציעה לו שילך לסביו ולסבתו ההודים וילמד מהם, אולי יצליח בסופו של דבר לסגל לעצמו חג שאותו יציג בפני חבריו לכיתה. "הסבתא נחשבה לדתית מאד, והתחלתי להתעניין אצלה לגבי אמונתה. אך ככל ששמעתי ממנה, אך הלכה הסתייגותי וגברה. הבנתי שגם אם מדובר בדת שיש לה מאמינים רבים, אך אין סיכוי שניתן לחיות כך באמת".

הסבתא, כך גילה, מאמינה – כמו בזרמים הודיים רבים – שכל עצם שאנו מכירים בעולם מכיל נשמה, וכי לנו, כבני אדם, אין כל עליונות על כל היתר הברואים. "הם מאמינים שכפי שיש לך נשמה, כך יש גם לחרק הקטן ביותר, וכך גם לעץ ולאבן ולשולחן ולכיסא. וכך, ישבה הסבתא ימים שלמים על הרצפה, עשר שעות ביום, יושבת וממלמלת. אינה אוכלת כמעט, כי האכילה המותרת היא רק לצורך קיום הגוף בלבד, לא מעבר. היא לא הלכה עם נעליים, משום שבדרך היא יכולה לדרוך על חרק מיקרוסקופי, ומי התיר לך לדרוך עליו? היא חבשה מסיכה עוד הרבה לפני ששמענו על הקורונה, רק מחשש שתשאף לפיה בטעות חרק זעיר ותהרוג אותו…"

אדיטיה למד מסבתו בשקיקה, אך ככל שלמד, כך השאלות רק הלכו והתרבו. "הדת הזו מורכבת מאיסורים כה רבים, ומתחושה שאתה חוטא בכל רגע כך שאין לך כלל דרך לכפר על החטאים. מסיבה זו הם צמים ימים ארוכים, כשהפסגה היא לצום שבועיים ברציפות. ישנם כאלו שמתים כתוצאה מהצומות הארוכים הללו, והם רואים בכך את התגשמות השאיפות. אני צמתי 'רק' שלושה ימים ברציפות כמה פעמים, ומה שהרווחתי מאז הוא שצום של יום הכיפורים, להבדיל, עובר עלי בקלות…"

אך ככל שלמד על הדת יותר, כך עלו התהיות והתרבו, ואין פותר. "לא הסתדר לי שהכל אסור ואסור וכי כל פעולה היא חטא. אסור לאכול משום שאנו פוגעים בעץ. אסור ללכת עם עור, משום שאנו פוגעים בבעלי חיים. אפילו היהלומים, מהם התפרנסנו, הגיעו אלינו בחטא משום שהם נחצבו מהאדמה, ומי זה שהרשה לנו להשתמש במחצבים האלו? ובקיצור, הכל מאד מבולבל, כשכל הסבר שקיבלתי רק הוסיף ותרם לבלבול".

בשלב מסויים הציעו לו חברים יהודים, אותם הכיר מתעשיית היהלומים, לצאת לטיול בהודו ולאחר מכן לישראל. הם יצאו להודו, ואדיטיה הופתע לגלות שהמטיילים היהודים בקבוצה – הוא לא ידע כלום מהי המשמעות של יהודים, מעבר לכך ש"היתה להם שואה, והם יודעים לעשות כסף" – נזהרים ואינם נכנסים למקדשים הרבים. "זה היה מוזר. גם הם לא ידעו דבר וחצי דבר על היהדות, הם אכלו הכל ולא הקפידו על כלום, אך להיכנס לבתי העבודה הזרה הרבים שהגענו אליהם הם לא נכנסו. לא הבנתי מה בדיוק עוצר אותם".

הוא ניסה לשאול, אך לא קיבל מענה. בהמשך נסעו לישראל. הם ביקרו בתל אביב, בהרצליה, ולקראת סוף הטיול הציעו להם לנסוע לכותל המערבי. "לא היה לי שמץ מושג מה הוא הכותל. הידיעות שלי הסתכמו בכך שהיהודים מתפללים במקום אחד – בבנק. הם שקועים בלעשות כסף, ולכן הם מכירים רק את הבנקים. ולא, זו לא היתה מחשבה אנטישמית. כך גדלתי וכך הציגו בפני את היהודים, כמי שכל חייהם נעים סביב הכסף"…

הם הגיעו לכותל, והוא עם המאבטח הישראלי שהוצמד לקבוצה במשך כל שהייתה בארץ ("חלק מהקבוצה, בני משפחתי, השתייכו למשפחה בעלת הון והם נדרשו לאבטחה צמודה") פנו לעבר רחבת הגברים שבכותל. "וכשאני מגיע לרחבה, אני פשוט מוצא את עצמי מוכה הלם. אני רואה יהודים לבושים במגוון של תלבושות, חבושים בסוגי כיפות שונות, חלקם אפילו ללא כיפות, אך כולם מתפללים לכיוון אחד. משום מה, התופעה הזו, שהיתה כל כך מנוגדת למה שהכרתי, הכתה בי בעוצמה".

הוא החל להתקיף את המאבטח בשאלות, אך עם כל חביבותו ורצונו לסייע – הוא לא ידע מה לענות. גם מבחינתו היהדות הסתכמה בכך שעשה צבא והוא התגורר במקרה בישראל. אך מאותו רגע החלה נפשו של אדיטיה לסעור בקרבו, מבלי שיצליח למצוא מנוחה. משלא קיבל תשובה לשאלותיו, נכנס אל חנות הספרים הראשונה הקרובה, בשכונת ממילא, שם רכש את כל הספרים שהציעו לו ואשר סיפרו על הדת היהודית.

"קניתי חמישה ספרים, ומאותו רגע הטיול לא עניין אותי. באוטובוס, במטוס, בכל מקום, ישבתי וקראתי. נחשפתי פתאום לאבות האומה, לאברהם יצחק ויעקב, לכך שגם הדתות האחרות, הנצרות והאיסלאם, יצאו אף הם מהדת היהודית. אך כשחזרתי הביתה, גיליתי שבני משפחתי מנסים לצנן את התלהבותי. אבי היהודי הסביר לי שחבל על המאמץ: 'היהודים מילא לא יקבלו אותך כשווה בין שווים. תמיד תישאר מבחינתם זר'. אך דווקא  אבי הביולוגי, ההודי, העלה טיעון שהצית בי את החשק עוד יותר. הוא אמר לי: 'אתה יודע מה הכי חשוב ליהודי? חשוב לו יהודי אחר… הם דואגים אחד לשני, חיים כמו משפחה סגורה ולא מעניין אותם מכל יתר העולם שמסביבם'. ביקש לומר את גנותם, ובא לידי שבחם".

מאז המשיך ללמוד בצורה עצמאית, כאשר הוא קורא כל חומר שמגיע לידיו על היהדות. הוא גילה ברשת חומרים רבים, וגמע אותם בשקיקה. קורא ביום ובליל, לומד עוד ועוד. בנוסף, נהג להגיע לסעודות שבת בבתי חבריו היהודיים, אם כי אלו שהיו רחוקים מהיהדות לא הצליחו לענות על שאלותיו ובכך להשקיט במקצת את סערת רוחו.

'היכון' ביום הפורים

הצומת הבאה בחייו מתרחשת כאשר הוא כבר בלונדון, לשם נשלח בכדי ללמוד משפטים באחת האוניברסיטאות המובילות ביותר באנגליה: לונדון סקול אוף אקונומיקס – האקדמיה הלונדונית לכלכלה. אדיטיה, הצעיר ההודי השקדן, התקדם בלימודי המשפטים אותם רכש בהצלחה, כשהוא מסיים את שלושת שנות הלימוד והתואר בהצטיינות, אך בד בבד המשיך לשקוד, לבדו, על לימודי היהדות כשהוא מצליח לרכוש ידע נרחב, כל זאת רק מקריאה, כשגם את השפה העברית על בוריה הוא רוכש בעצמו.

"ידעתי בבירור לאן אני הולך", הוא מספר היום, במבט לאחור. "אמנם, היו רבים שניסו לרפות את ידי, אך אני ידעתי שיש לי יעד אחד, והוא להגיע ליהדות. בשלב מסויים פגשתי חבר שמשתייך ל'בני נוח' המקפידים על שבע מצוות בני נח. הוא הציע לי לנהוג כמוהו, אך אני לא הבנתי: אם אני יכול לזכות ולקיים תרי"ג מצוות, מדוע להסתפק בשבע בלבד? ידעתי גם שהדרך לא תהיה קלה, למדתי על כך במקורות. אך למרות זאת, הרצון המשיך לבעור בי".

עם הזמן הכיר חברים יהודיים, וכך גם נחשף לבית הכנסת המקומי. הוא נהג להגיע בכל יום להתפלל שחרית, אך לפליאתם של המתפללים, למרות שהתפלל בכוונה וכמונה מעות, לא הניח תפילין… בהמשך, כשחש כי התקדם ביהדותו, פנה לבית הדין של הרב ערנטרוי שליט"א וביקש להתחיל בתהליך הגיור. אך בבית הדין, שנחשב לבית דין מחמיר בתחום, ניסו לדחותו בקש – כמופיע בהלכה.

"הרב אמר לי: 'אתה צעיר, ומי אמר לנו שאתה רציני? היום אתה יהודי, מחר קומוניסט… אינך מגובש בדעותיך. המשך ללמוד ואם תראה שאתה עדיין בכיוון, תחזור אלינו'. השיחה דכדכה אותי מאד, ולאחר מכן כתבתי לבית הדין מכתב ארוך בן ארבעה עמודים בו נימקתי את הסיבות לכך שאני מבקש להתגייר. כתבתי שם שאני חש כי העם היהודי חי כמשפחה אחת, 'שים שלום כולנו כאחד', ישנה ערבות הדדית ורצון לסייע לשני, דבר שלא קיים באף אומה ולשון אחרת. הזכרתי את החגים היהודיים, כשבעיני כל חג ומועד מהווה דרישה מהיהודי להתעלות ולהגיע לרמה גבוהה יותר מזו שהיה בה בעבר, להתקדש, להתרומם, להתחדש ולהתקרב… המכתב עשה רושם על בית הדין, והם הורו לי לעבור לאיזור היהודי, לגולדרס גרין, ושם להיקלט אצל משפחה שתנחה אותי את הדרך עד לביצוע הליך הגיור עצמו".

האתגר למצוא 'משפחה מאמצת' התברר כקשה מידי, שכן אדיטיה, כאדם שעד כה הוא ביישן מטבעו, התקשה ליצור קשרים. אך הישועה באה ממקום בלתי צפוי. "חבר באוניברסיטה הציע לי להגיע למסיבת פורים שנערכה אצל קרובי משפחתו. הגעתי לשם, ולמרבה ההפתעה התברר שהנושא שנבחר למסיבה היה הודו. האוכל היה הודי, המלבושים הודיים מקוריים, וכך גם השירים". אדיטיה, לעומת זאת, הגיע בתחפושת של פינגווין.

"זו היתה משפחה נחמדה מאד, חרדית, ואני אמרתי להם שאיני יהודי ולכן שלא יוציאו לשולחן יין שאינו מבושל. אך אבי המשפחה שם עלי עין והוא אמר לי לאחר מכן שאני נשאר עמם בביתם. הוא הסביר שכאשר נעמדו להתפלל מנחה נשארו כולם עם התחפושות. אני, לעומת זאת, עמלתי להיחלץ מתחפושת הפינגוין בכדי לקיים 'היכון לקראת אלוקיך' ולהתפלל כפי שצריך. מאותו רגע, אמר לי, זה הבית שלך.

"ואכן, מאז התאקלמתי בביתם, כשאני לומד מהם את הליכות הבית היהודי. זה היה בית יהודי עשיר, שהיו שם שלושה מטבחים, מטבח בשרי, חלבי ופרווה, בנוסף למטבח פסח, כך שהיה קשה ללמוד את ההלכות והכל היה פשוט יותר. אך עקרת הבית היתה סבלנית מאד והיא הדריכה אותי כשהיא מסבירה לי כל פרט הלכה למעשה, מהו דבר חריף, מהו בישול בן יומו, מהו כלי ראשון ואיך מכינים את הביצים בשבת… מעבר לכך למדתי ולמדתי מכל מה שראיתי, בשבתות ובימי חול. בנוסף, היו לי שיעורים וחברותות, וכך ניגשתי למבחן שהתקיים בבית הדין".

את המבחן הוא סיים, לאכזבתו, באי הצלחה. "היתה לי טעות בדיני 'המלך הקדוש' בעשרת ימי תשובה, אם כי לאחר מכן גיליתי ב'חיי אדם' שהתשובה שעניתי דווקא היתה נכונה… מעבר לכך, טעיתי כשעניתי שהברכה הנאמרת על פטריות היא אדמה ולא שהכל. בעקבות זאת, נדרשתי לגשת למבחן שוב".

במקביל, המשיך ללמוד עוד ועוד. בשבתות ישב בסעודות השבת, אך דאג לעבור בכל שבת על איסור תורה, אחרת יהיה דינו כדין גוי ששבת. איך? בשבת הוא לא הקפיד, וכך יכול היה לנשוך פיסות עור משפתיו. זה הכל? אנו שואלים אותו, למה לא יכולת להדליק אור? אך הוא משיב בזעזוע: מה ההבדל בין הדלקת לאור לבין נשיכת השפתיים? הרי זו עבירה מדאורייתא…

ה' שומר את גרים

את הרגעים בהם נכנס בבריתו של אברהם אבינו והצטרף לכלל ישראל – הוא לא ישכח כל ימי חייו. "אלו הרגעים המרגשים ביותר בחיי", הוא אומר, ומספר כי לאחר תהליך ארוך וממושך עמד בפני חברי בית הדין שקיבלו את יהדותו. ברגעי הטבילה, בעודו לבדו עם אלוקיו, חש שהוא מעפיל לפסגות. אז בחר לעצמו את השם 'יצחק שמואל'. גם את שם המשפחה 'שפירא' בחר לעצמו באותה הזדמנות ("זהו שם שמתאים להרבה עדות בעם ישראל, כך שהוא די נייטרלי. מה גם, שיש בו את ראשי התיבות של אברהם ושרה").

"לאחר הטבילה במקווה התפללתי תפילת מנחה ראשונה כיהודי, והתפילה הזו לא היתה דומה לאף תפילה שקדמה לה. אך מעניין, שיום לאחר שהצטרפתי לכרם בית ישראל, פתאום למחרת התחלתי להרגיש שעלי להילחם עם יצרי בכדי להתפלל בהתלהבות. אם קודם לכן לא הבנתי כיצד ניתן לקיים מצוות בצורה של 'מלומדה', איך יתכן לראות יהודים שעושים 'חאפט א דאווין', ואיך איננו מתלהבים בכל פעם מחדש, הרי שכאשר זכיתי לקבל גם את היצר הרע, התחלתי גם להבין…"

יד ההשגחה הובילה אותו לאחר מכן למשפחה חסידית, שם הלך שבי אחר מה שהוא מתאר כ'הכנה למצווה'. "ה'יהי רצון' וה'לשם ייחוד' לפני כל מצווה הכניסו אותי לעולם אחר. ראיתי איך מתייחסים למצוות ומייקרים אותן". מאז גילה את העולם החסידי התחבר אליו, והיום אי אפשר להבחין בינו לבין כל צעיר חסידי אחר…

וזהו לא רק המראה. זו השפה, המהות. "אני חושב לעצמי" הוא אומר באידיש שוטפת, בלי כל סממן שמסגיר את השתייכותו פעם לעם אחר, "האם אין כאן יוהרא. איך הגעתי לכך שהעזתי להשתייך לעם היהודי, כשקורה פה ושם שאני מתפלל שחרית לפני סוף זמן קריאת שמע… הרי אתה אמור לקפוץ מהמיטה עם שחר, להודות ולהלל על כך שזכית להידבק בשכינה"…

כיום, שמו הולך לפניו בזכות הידע שרכש בתחומי החיפוש בארכיונים. רוחב אופקיו, יחד עם שליטתו בשורה של שפות (עברית, יידיש, אנגלית, צרפתית, רוסית, ספרדית. 'דווקא את השפה ההודית שכחתי'…) הביאו לכך שהוא הצליח לעלות על תגליות היסטוריות מעניינות, כמו מיקומיהם של קברים ידועים, עצי יוחסין ועוד. "הצלחתי לגלות לכמה יהודים את ימי היא"צ וקבריהם של זקניהם, ולאחר שמגיעים למקום כזה ואומרים לראשונה קדיש, איזו זכות יכולה להיות לי יותר מכך?"

בעודו מצליח למצוא פיסות שמשלימות עצי יוחסין ולגלות את זקניהם של משפחות רבות בעם ישראל, הוא חש לא פעם בודד. "כל יהודי יש לו ממי ללמוד, הורים סבים וזקנים, ואילו אני התחלתי מאפס. אפילו אין לי שבט שאני משתייך אליו, כמו כל יהודי אחר שמשוייך לאחד מהי"ב שבטים…" ועדיין, הוא מודה בכל יום מחדש לקב"ה על זכייתו להצטרף אל עמו. כשהוא אומר 'ולא עשנו כגויי הארצות ולא שם חלקינו כהם', ליבו מבקש לנתר משמחה.

"אני זוכר כל העת", הוא אומר, "מה שאמר לי הרה"ג רבי דוד אולבסקי זצ"ל, שאף עמו זכיתי להיות בקשר אמיץ, כשנפגשתי עמו. אז אמר לי את דברי ה'שפת אמת' על הפסוק בתהלים "ד' שומר את גרים", והוא מפרש ואומר "שהקב"ה שומר הנשמות שהם מובלעים בסטרא אחרא וכן היה כלל ישראל במצרים שהוציאו משם הנשמות שהיו מובלעים תחת יד הסטרא אחרא".

כי אכן, אין לי כל הסבר אחר לכך שזכיתי למצוא את הדרך ולהגיע – בניגוד לכל הסבר הגיוני – דווקא ליהדות, מלבד זאת שה' שומר את גרים. "הוא שמר עלי כבר אז, בהיותי בבית אבי הנכרי, והוא נטלני, כביכול, בידו, והוליכני על מקומי – עדי מצאתי את מקומי, בחיק עמי".

 

(מתוך 'המודיע' פסח תשפ"א)