התיאור הבא יעשה לכם קצת צמרמורת בגב, אבל למרבה הצער זה רק תיאור קצר ממה שבאמת פוגש אותנו פעמים רבות:
קורה שהילד הקטן שלנו חוזר מהגן עם ציור… כולם ציירו מדורה של ל"ג בעומר וגם הוא ניסה את כוחו. הילד בא הביתה מצפה כולו להראות את יצירת האומנות לאביו, אבל אבא שלו (שזה אנחנו…) עסוק בטלפון, טרוד באמצע עסקים. הילד המתוק שלו כולו משולהב, "אבא, תראה מה ציירתי", והאבא, תוך כדי שהוא בטלפון עם אנשים אומר לו: "אל תפריע לי באמצע הטלפון עם ציורים. לך לאמא עכשיו".
הגיע יום שישי והאבא היקר שלנו רוצה לצאת אל בית הכנסת, הוא שמע שצריך לדבר עם הילדים במילים חמות, אז הוא אומר לבן: "בוא מותק, נלך לבית הכנסת". הילד מסתכל על אביו ואומר לו: "לא, אני רוצה להישאר בבית". האבא מנסה שוב, במילים חמות ואוהבות, אבל הילד מתעקש.
האבא היקר לא מבין מה קרה, אבל הסיבה לכך טמונה עמוק מאוד בנפש הילד. הוא לא שכח את מה שהיה באמצע השבוע, בלב שלו הוא עונה לאבא שלו את התשובה, אבל האבא לא שומע אותה: לאחר שכל השבוע לא קיבלתי ממך יחס מינימלי של 'אדם לאדם', איך אתה רוצה שאאמין למילים המתוקות והחמות שאתה אומר לי עכשיו…
"חנוך לנער על פי דרכו" – בוודאי שצריך לחנכו מיד כשהוא ילד, אבל השאלה היא האם אתה מחנך אותו כילד או כנער? כלומר, האם אתה משדר לו דרך החינוך שלך – 'אתה בסך הכל ילד, אתה חייב אותי כדי לשרוד' וכו' או שאתה נותן לו את ההרגשה שהוא נער, שהוא בוגר עם רגשות ורצונות ואתה רק עוזר ומכווין אותו יחד 'יד ביד' לטובתו. זה בעצם נקרא לכבד אותו. זה סוד החינוך שמלמד אותנו שלמה בחכמתו.
בורא עולם סובב לי אישית ניסיון בדיוק כזה. ומתי? מיד אחרי ליל שבועות. למדנו כל הלילה, זכינו גם להתפלל שחרית למרות שאז זה הכי קשה… בחזור מהתפילה אני הולך יחד עם חברים, אני כבר מחכה לקידוש שאעשה בבית עם העוגת גבינה ולעלות למיטה… לפתע בני הצעיר שיחי' שהיה אז בערך בגיל 11 התחיל למשוך אותי לכיוון מכונית שעמדה בקצה המדרכה – "אבא, בוא תראה יש פה חתולה עם ראש כזה גדול"…
אני באותו זמן עם החברים, הולכים יחד ומדברים דברי תורה, דברים שעומדים ברומו של עולם, באותו רגע עמד לי על קצה הלשון: "תגיד לי, אתה לא רואה שאני פה באמצע? מה קשור עכשיו חתולה עם ראש גדול? איך זה קשור לחג שבועות?" אבל הקב"ה ריחם עליי והזכיר לי את היסוד הזה. אמרתי לו: 'שים עליה עין שלא תברח, אני כבר בא'.
סיימתי לדבר עם החברים, ניגשתי אליו ושאלתי אותו: איפה היא? הוא אמר: "היא מתחת למכונית". התכופפנו שנינו מתחת למכונית וראינו את החתולה, ואני חייב לומר לכם שזאת הייתה חתולה רגילה ככל החתולות שנבראו מששת ימי בראשית. הבן שלי שואל אותי: "אבא, נכון שיש לה ראש גדול?" עניתי לו: באמת רואים שזו חתולה לא רגילה…
נכנסנו לבית, עשינו קידוש, אכלנו עוגת גבינה ועכשיו נשאר רק דבר אחד – ללכת לישון, אבל הבן שלי אמר לי: "אבא, אני רוצה להגיד איתך את התהילים". רציתי להגיד לו שאני גמור מעייפות, אבל ה' שוב הזכיר לי את היסוד הזה. בלית ברירה נעניתי לבקשתו.
אני חייב לומר לכם שאחר כך בסעודת החג מסביב לשולחן – איזו נעימות היתה לנו יחד, איך הוא הקשיב לי וישב על ידי. וכל זה למה? כי כיבדתי אותו באשר הוא. ולכן כעת שארצה לומר לו "אני אוהב אותך, אתה הבן המתוק שלי", יש על מה לדבר, הקרקע אצלו כבר מוכנה.
(מתוך מאמר בגיליון 'דרך הבעש"ט)