באותו רגע שרגליי דרכו על רצפת הרחוב של אצטדיון 'יד אליהו' בתל אביב, משהו בלבי נדרך לפתע והתחיל לפעום בעוז.
אני ניצב בטבורה של העיר שהפכה להיות סמל החילוניות וההתרחקות מהתורה, ורואה איך מכל עבר מגיעים עוד ועוד אלפי יהודים חרדים, בחורים ומבוגרים, זקנים וילדים, אנשים שטרחו להגיע לכאן מכל קצוות הארץ, בקור הגדול ובגשם המרטיב, רק כדי לתת כבוד לתורה ולקבל חיזוק רוחני.
כשהגעתי לשטח הכניסה של 'יד אליהו' ואברך מתוק ניגש אלי לשאול בעיניים מבקשות אם יש לי בשבילו כרטיס כניסה מיותר למעמד הסיום, הבנתי לראשונה כמה הזכיה שלי להיות אחד מתוך 14,000 המשתתפים אינה מובנת מאליה כלל, וככל שיותר אברכים ובחורים ניגשו שוב ושוב עם אותה שאלה, הבנתי זאת יותר ויותר…
הדבר הראשון שצד את עיניי ברגע שנכנסתי לאולם, היה השורות הארוכות בבמה המרכזית שהוקצו למאות ה'ש"ס אידן' שזכו ללמוד ולסיים ולהיבחן על כל הש"ס וקנו אותו קנין נצחי. נפעמתי כשהבנתי עד כמה ב'דרשו' מצליחים לראות את המציאות האמתית כפי שהיא, ולהבין שבנוסף לראשי הישיבות והאדמו"רים, ה'מזרח' שייך לא-פחות לכל אותם ש"ס אידן, לכל אותם דרשו אידן, חלקם אברכי כולל, חלקם אנשים העובדים לפרנסתם – לא בגלל שהם מרביצי תורה או בניהם של קדושים, אלא רק בגלל שהם לומדי תורה, יהודים שהתדבקו בתורה, ושכל דפי הש"ס הפכו להיות חלק מהם!
אני מתיישב באולם הענק ורואה מכל עבר איך חלקם הגדול של המשתתפים יושבים עם חוברות גמרא ומשלימים את הדף היומי, או 'סתם' לומדים, וחושב עד כמה מתאים ל'דרשו' לחשוב על כך מלכתחילה ולצרף את הכרך הראשון של מסכת ברכות במארז היפה שחיכה לכל אחד על מקומו, יחד עם המזון והשתיה לצרכי הגוף…
עוד אנו יושבים קבוצת אנשים ומצפים שהמעמד יתחיל, מתעורר בינינו דיון על המעצמה האדירה הזו ששמה דרשו, שקמה ומתקיימת על-ידי אדם יחיד, שקם ביום בהיר אחד והחליט לחולל מהפכה בכוחות עצמו, בלי שמישהו ביקש זאת ממנו, ובלי שיש לכך תקדים כלשהו, ופתאום אנחנו קולטים כמה כוח יש לכל יחיד, לכל אחד ואחד מאיתנו, לקום ולעשות כל כך הרבה טוב בעולם!
אנו נסחפים כל כולנו באווירה המרגשת של הכנס, עם הדרשות המלהיבות והניגונים המרטיטים, ואז, באחד מרגעי השיא של הערב, התזמורת עוצרת את נגינתה, גם המזמרים מניחים בצד את המיקרופונים, והקהל כולו, דבוקה ענקית ומדהימה של למעלה מרבבות איש מכל העדות והחוגים, שהחוט היחיד שמקשר ביניהם הוא התשוקה והקשר שלהם לה' ולתורתו, עוצם את עיניו ושר יחד, בדבקות עילאית: נשבעתי, ואקיימה, לשמור משפט' צדקך – – – ואתה שומע במנגינה המתחננת הזו את ההבטחה האישית של כל אחד ואחד מ-14,000 המשתתפים, להפוך ולהיות חלק מהדבר הגדול הזה, מהקבוצה הנבחרת הזו של העם היהודי שדבקים בתורה, ואולי גם להיות אחד מאלו שיזכו בעוד שבע וחצי שנים לסיים את הש"ס כולו. כל אחד והבטחתו הוא, לעצמו ולקב"ה.
ר' דוד מצליח לצמרר את כל הנוכחים באולם, כשהוא מיטיב לבטא את המשמעות האמתית של הדף היומי, לאמר: זה לא דף היומי. זה יום הדף! כשמישהו לומד דף היומי, הוא לא לומד את הדף של היום, אלא להיפך, כל היום שלו הופך להיות הדף. היום כולו נסוב סביב דף הגמרא של אותו היום!
אני מסתקרן כל כולי לדעת מה חושבים לעצמם הקירות של 'יד אליהו', שרגילים לראות ערב אחרי ערב רבבות אנשים שואגים ומריעים לצעירים עם רגליים שיודעים לבעוט בכדורים או לכאלו שהתברכו בכישרון שירה – וכאן הם רואים פתאום ציבור ענק, שאכן לובש בגדים שונים וחריגים, אבל בהחלט נראה שפוי… והוא כולו נעמד כאיש אחד, בחרדת כבוד עצומה, כאשר לאולם נכנסים כמה יהודים זקנים וכפופים, ושר לכבודם בהתרגשות כבירה, בתפילה נרגשת להקב"ה: עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו – – –
שקט מוחלט שורר בכל האולם הענק. שקט שלא כל כך מוכר כאן, כאשר 'רבי גרשון', מוסר לרבבות הנוכחים את המסר היהודי הנצחי, המסר שמלווה את עמנו כבר אלפי שנים, אבל כשהוא נאמר מפי אחד מגדולי ראשי הישיבות בדור, זה נכנס לך היישר לתוך הלב, ולא משאיר שם פינה אחת של קרירות: "כל אדם עמל ומתייגע. אדם לעמל נולד. אבל אשרי זה שהעמל שלו הוא בלימוד התורה. כי לימוד תורה זה עמל נעים. כי דברי התורה הם מתוקים מדבש".
כמה פשוט. כמה נורא. כמה מחייב. כמה פולח כליות ולב!
ושוב קמים כולם, שמחים ונרגשים, רוקדים ובוכים: וטהר לבנו, לעבדך באמת – – –
וכולם, כל ה-14,000 איש, שכל אחד מהם מגיע ממשפחה שונה, מקהילה שונה וממקום שונה, וכל אחד מהם יש לו מסורת שונה ודעות שונות – כולם מצליחים להתאחד בזכות דרשו סביב משהו אחד, גבוה יותר מכל שוני ומרומם יותר מכל הבדל כזה או אחר.
כולם, כל ה-14,000 איש, עומדים יחדיו, נותנים ידיים אחד לשני, מקיפים כאיש אחד את כל האולם במעגל ענק שספק גדול אם 'יד אליהו' כבר ראה כמוהו בתולדותיו, ומריעים בהתרגשות לגדולי התורה, ובעיקר לכל אותם מאות חתני המעמד, שזכו ללמוד ולדעת ולסיים את הש"ס, ושרים להם בכבוד ובהערכה עצומה: אשריכם תלמידי חכמים, שדברי תורה חביבים עליכם ביותר!
אשריכם שלא נתתם להבלי העולם הזה להסיט את תשומת לבכם מ'הדבר האמיתי'.
אשריכם שבמשך שבע וחצי שנים זכרתם כל יום שהעולם הזה שבו אנו נמצאים הוא פרוזדור קטן וזמני, בדרך לטרקלין העולם הבא, הגדול והנצחי!
אשריכם תלמידי חכמים!
