היתה זו התקופה הקשה ביותר של יהודי רוסיה. הרודן יוסף סטאלין ימ"ש, האיש שתרגום שמו הוא 'איש הברזל', הצדיק את כינויו והשליט ברוסיה טרור משטרתי. "רק בדם נשמן את גלגל "המהפכה" הצהירו מנהיגי המפלגה הקומוניסטית. די היה בפעולה חשודה, חיוך לא במקום, או אמירה תמימה שניתן לפרשה באופן נוסף מהמכוון, כדי לשלוח אדם למותו או ל'חינוך מחדש' בסיביר הקפואה.
מחנות הריכוז החדשים שנבנו בסיביר, אף פעם לא היו צרים מלהכיל את הרבבות שנשלחו לשם. אנשים מתו בהם כזבובים מקור ומרעב, ומהר מאוד התפנו שם מקומות לעצורים חדשים. רווחה אז האמרה עליהם: "מי שלא היה שם – יהיה שם, ומי שהיה שם – לא ישכח זאת לעולם!". המשטרה החשאית – הנ.ק.וו.ד (גלגולו הראשון של הק.ג.ב) הטילה את חיתתה על האזרחים, מכוניות כהות שייטו בכבישים הריקים, עצרו בפתחו של בית זה או אחר, ואף פעם לא שבו ריקות.
בדרך כלל כל משפחה גרה בחדר, וחלקה מטבח ושירותים עם שכנים. במצב כזה קשה היה להסתיר דברים מהשכנים 'שהסתובבו בין הרגליים'. אזרחים רבים ששו להלשין על שכניהם, חלקם כדי לקבל חסינות למקרה שיתפסו בעבירה על החוק, וחלקם עבור טובות הנאה. משפחה יהודית בתור אובייקט שנוא, הייתה יעד אטרקטיבי להלשנות שכנים אנטישמיים, או קומוניסטים יהודים, שרצו להגיע לצמרת תוך כדי טיפוס על גוויות אחיהם ל"ע.
יצחק ופריידל – זוג יהודים גרו בתקופה זו בעיר חרקוב. הם הקפידו על שמירת שבת וניהלו חיים יהודיים במחתרת. מאחורי ארון הבגדים הכבד היתה גומחה קטנה שבה הוטמנו ספרי הקודש, נרתיק התפילין והחנוכיה.
היה זה בנר הראשון של חנוכה. השולחן בביתם היה עמוס בספרי קודש, יצחק עוד התלבט היכן להדליק את חנוכיית הפח – מאחורי הוילונות הכהים שבחדר או ליד הדלת הסגורה. פריידל עמדה במטבח ובישלה בפרימוס מרק חם – שהיה מזונם העיקרי אז. רגליה כאבו מעמידה ארוכה בתורות הבוקר לקבלת מזון, אך היא שמחה שהצליחה להשיג מעט ירקות על סף ריקבון מהם תוכל להכין ארוחה מחיית נפשות. החנוכיה עמדה בנתיים במרכז השולחן ובתוכה נעוצים הנרות.
לפתע נשמעה נקישה רמה בדלת הבית, היא נפרצה בגסות וזוג שוטרים פרץ פנימה בחמת זעם. פריידל חשה שנשמתה פורחת. מבלי לחשוב היא קפצה מחלון המטבח שבקומה השניה ונעמדה על סף עלפון בגגון רחב של הקומה הראשונה. גם יצחק קפץ בבהלה.
חוקרי הנ.ק.וו.ד צעדו פנימה למרכז החדר, שוברים את השקט בנעליהם המסומרות. העונש על החזקת כל ספר מאלה המונחים בשולחן עמד על חמש שנות מאסר! תוספת החנוכיה, וגלויה מארץ ישראל שהוטמנה בין הספרים, יכלו להגדיל את העונש למאסר עולם ואפילו למוות. כשימצאו אותם, יוכלו החוקרים בקלות ל'תפור תיק' מרשים למהפכן, הריאקציונר, המנהל פעילות אנטי- סובייטית חבלנית.
השוטרים גררו כיסא לפינת החדר והושיבו עליו את יצחק. אחד מהם הניח את ידו על ליבו, היתה זו שיטה סובייטית ידועה – השוטרים מחפשים, וכשהם מתקרבים למה שרצו לגלות, היה לב החשוד דופק בפראות ומאותת להם לחפש שם היטב עד שימצאו את מבוקשם.
ה'חיפוש' החל – למעשה לא היה מה לחפש, הכל היה גלוי על השולחן: ספרים אסורים, חנוכיה מוכנה והגלויה שהציצה מדפי אחד הספרים. יצחק ראה את המוות הבטוח פוסע לעברו. אך השוטרים החלו לחפש מיד בארונות העליונים. הם השליכו את תכולתם – סדינים דקים, לשולחן הכבד שבמרכז החדר, אחר עברו לארונות התחתונים וחיטטו שם, משליכים בגסות מגבות וכלי בית על השולחן. ערימת החפצים המגובבים גבהה והלכה על השולחן, עד שבסיום בדיקת הארון, הוא היה עמוס והמוצגים המפלילים קבורים בתחתיתו.
החיפוש המשיך, השוטרים ככלבים רעבים המבקשים עצם, עקרו קורות עץ מרצפת החדר, קדחו חורים בקירות, פרמו שמיכות פוך ודקרו את המזרונים מכל הכיוונים. הם הגיעו גם למדף העליון שאחרי הארון, מקום ששימש מחבוא לספרי קודש, אך בשעה זו הוא היה ריק… לאחר שעות חיפוש ארוכות הם עזבו בטריקת דלת, מבלי שמצאו מאומה.
כשפריידל העיזה לצאת ממחבואה ולהיכנס לבית, הוא היה נראה לאחר פוגרום. היא הייתה בטוחה שיצחק בעלה הובל כבר למאסר, אולם להפתעתה המרובה הוא ישב במקומו. "הם לא מצאו כלום" הרגיע אותה.
הם צנחו לכיסאות העץ ועוד שעה ארוכה ישבו משותקים מחרדה, כשליבם מסרב להאמין לנס שהתרחש. החנוכיה הודלקה עוד באותו ערב, יצחק ברך "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה", וחש שהברכה חוברה בדיוק עבורו.
את הסיפור הזה סיפרה לאחר מכן הנכדה, ששמעה מסבתה – בעלת המעשה את הסיפור מדי חנוכה. בשנה האחרונה לחייה היא לא הספיקה. נר ראשון של חנוכה היה יום השלושים לפטירתה.
(פניני עין חמד וישב תשע"ו, מעובד מתוך 'אש התורה')