ענוותנותו ופשטותו המופלאה של הרבי זצ"ל התגלו באפיזודות רבות ושונות, עד שכמעט אין תחום שבו לא ניכרה פשטותו המוחלטת האופיינית לו. הרבי היה בז לכל הבלי העולם הזה ולא סבל גינוני כבוד, מהם סלד ביותר. כשהיו קוראים לו בשמו "כבוד קדושת" או "אדמו"ר", היה מעוות פניו ורוקע ברגליו וצורתו החליפה אלף גוונים.
אירע פעם שבתפילת שחרית היה חסר כהן בבית מדרשו, והגבאי קרא: "אין כאן כהן, יעמוד אדוננו מורנו ורבנו". כששמע זאת הרבי, המשיך באותה מנגינה ואמר: "אין כאן אדוננו מורנו ורבנו, יעמוד…"
פעם נכנס לביהכ"נ וראה שתלו פתק שמוכרים מקומות לעזרת נשים, בראש המודעה נכתב "בנשיאות כ"ק האדמו"ר שליט"א". הרבי הלך ותלש את הכותרת מהמודעה, באמרו למקורביו: "מי צריך את הכבוד הזה"…
כזו הייתה תשובתו לישיש שהגיע ממרחק, ובעת נטילת שלום עליכם שאל לשלומו: "וואס מאכט דער רבי?" התגובה המיידית הייתה: "קודם כל צריך להיות רבי, אח"כ תשאל מה עושה הרבי…"
אנשים היו נכנסים לבית מדרשו ומחפשים את הרבי במזרח של ביהמ"ד, אך הרבי היה יושב בפינה בצד על הספסל. לפעמים היה מצטרף לשיעור שנמסר בין מנחה למעריב לבעלי בתים במשנה ברורה או במשניות, וכל זה בצורה טבעית ביותר.
במשך שנים, אחרי התיישבותו בב"ב, עדיין לא התרגל שקמים לכבודו כאשר נכנס לביהמ"ד, והיה אומר בכל פעם: "זיצט, זיצט!". כשנכנס פעם לסוכה וראה שכולם קמים לקראתו, אמר: "הרי כתוב בסוכות תשבו".
פעמים רבות שכשנכנס לביהמ"ד וראה איזה אורח שבא לשבת או ביום חול, היה ניגש אליו ומתיישב לצדו כרע וכידיד, ואם הלה היה מנסה לסדר רגליו ולהתיישר ביראת כבוד, היה מעיר לו: "זיץ גלייך".
הרבי היה משוחח בפשטות עם אנשים שנכנסו לביהמ"ד ללא גינונים וכמו אדם רגיל. הרבי היה מתיישב עם אותו יהודי על הספסל כאחד האדם, ומתעניין לשלומו וכו', כשהלה לא מאמין למראה עיניו איך הרבי המפורסם משוחח עמו בפשטות כה נדירה.
לפעמים אף היה קורא לילד ומבקש ממנו: "שב לידי, תספר לי מה אתה לומד", וכך שוחח הרבי עם הילד במשנת תלמודו מתוך חיבה ואהבה.
כאשר היה מתחיל לומר דברי תורה בעת עריכת שולחנו היה פותח ואומר: "איך זאג גאר נישט" [אני לא אומר כלום] או "אלץ שטייט מסתמא" [הכל כתוב מן הסתם] וכדומה, וכאילו אינו אומר שום דבר חידוש, בה בשעה שכל דברי תורתו היו מלאים בחידושים משלו, וכל מי שהיה שומע את דברי תורתו היה מתפלא מעומקם וחריפותם של הדברים.
כמו כן נזהר היה מאוד שלא לתפוס מעמד של "משיב תשובות", והתרחק בזה כמפני אש. כשעקר מת"א לבני ברק וכבר פקיע שמיה כגאון וחכם שנון, הרגיש הרבי כי אנשים מתחילים להתדפק על דלתות ביתו בבקשת עצות וברכות, הרבי היה מקבלם בפתח בעמידה, ופטרם בברכת הצלחה וכל טוב. לפעמים היו אנשים מגיעים לביתו שבת"א לשאול עצה וכו' בטענה ששמעו שיש אדמו"ר חכם ופיקח ברחוב "בורוכוב" שעונה תשובות, אך הרבי היה פוטרם ואומר להם כי מן הסתם טעו בכתובת, והכוונה היא לאדמו"ר מפורסם המתגורר ברחוב "בר-כוכבא".
בתקופה הראשונה שהתגורר הרבי בת"א, הופיע בפתח ביתו יהודי שחיפש את האדמו"ר מסטריקוב כדי להתברך ממנו וגם לתרום לו סכום מכובד. הרבי נענה לו ברוב ענוותנותו שהוא טועה בכתובת ושלח אותו למעונו של אחד מצאצאי רבי וואלף מסטריקוב זי"ע שהתגורר בקרבת מקום.
הרה"ח ר' יחיאל גיברשטיין ז"ל מזקני חסידי סטריקוב סיפר בימי ה'שבעה', כי בשנת תשל"א, כשהרבי עוד התגורר בת"א, הגיע בצהרי יום שישי לבית מדרשו ברח' בורוכוב כדי להביא את המוצרים של הקידוש לשבת. הוא פתח את הדלת ולתדהמתו ראה את הרבי כשהוא שוטף את ריצפת ביהמ"ד בכבודו ובעצמו.
באותן שנים בת"א, כשביהמ"ד שכן ברחוב בורוכוב 8, התקיים בו מניין לתפילת שחרית מוקדם בכל בוקר. הרבי עצמו לא היה מתפלל במניין זה, כיון שהיה מתפלל יותר מאוחר משום שהיה מכין את עצמו שעות ארוכות לתפילה, אולם אעפ"כ התייצב כל יום בשעה שש בבוקר וישב בביהמ"ד בשעת התפילה, וכאשר היו קשיים להשלים את המניין היה יוצא בעצמו לרחוב כדי לאסוף אנשים להשלמת המניין.
עד כעשר שנים לפני הסתלקותו ניתן היה לראותו נוסע בתחבורה ציבורית ללא גבאים ומשמשים, תחנוני החסידים כי אין זה לפי כבודו נדחו על ידו בביטול. "כבוד"? תמה באוזניהם, "האמת זה מה שחשוב, כל השאר זה עולם הזה". השינוי חל רק בשנים האחרונות כאשר החסידים החליטו להמתין לו עם רכב ולהסיע אותו ממקום למקום ובלית ברירה הסכים הרבי לכך.
גם לחתונות נהג להופיע לבד ללא גבאים. פעם יצא הרבי מאיזו שמחה כשבעל השמחה מלווהו החוצה כברת דרך, הרבי שלא רצה להפריעו משמחתו פנה אליו בבקשה שיחזור לבית המשתה והלה נענה: הלא איתא שת"ח צריך ב' מלווים, אולם הרבי הגיב על אתר בחריפותו: ואני איני צריך אפי' אחד…
באחד הימים פגש בו אחד מגדולי התורה המובהקים בבני ברק שעמו היה מיודד רבות בשנים. במהלך השיחה העיר אותו גדול לרבי על שהוא אינו נוהג כפי המתחייב ממעמדו. "גם אם הרבי סולד מהכבוד המלווה לכך, הרי שכאדמו"ר המנהיג קהילה חסידית מכובדת, אסור לכם להתנהג כפשוטי העם". הרבי הבין שזוהי 'דעת תורה' והסכים לדבריו, ומאותה עת הסכים לכך שרכב יסיע אותו לחתונות יחד עם מלווה.
לא אחת כשהיה שומע שאחד מגדולי ישראל מבקש לבקרו, מיד היה קם ומקדים לנסוע אליו לבקרו. הרבי היה מטריח עצמו למרחקים לכל שמחה שהזמינוהו, אפילו לא הכירם רק שהיו אצלו והזמינו אותו. פעם שאלוהו, שהלא לפעמים מגיע לשמחה שממש אינה לפי כבודו, אך רבנו השיב בפשטות: איך אוכל שלא להשתתף בשמחה שיהודי זה טרח בעצמו להגיע אלי להזמין אותי?
פעם נכנסה לקודש פנימה משלחת להזמינו לשמחת נישואין אצל רבם, והרבי הגיב: למה לכם הטרחה הזו? הלא היה אפשר לשלוח הזמנה דרך הדואר וזה היה מספיק לי…
עשרות פעמים כשבאו לכבדו בסידור קידושין או בסנדקאות, היה מברר תחילה אם אין איזה סבא במשפחה שעדיין לא התכבד בזה, או אולי יש לחתן ראש ישיבה ש'יעלב' אם לא יקבל סידור קידושין. לא אחת היה קורה כאשר הרבי הגיע לסידור קידושין, וכשנכנס הבחין באיזה רב או ראש ישיבה ואדמו"ר היושבים באולם השמחות, מיד היה קורא למחותן שהזמינו, ובתקיפות אמיתית היה מבקשו בנחרצות שיכבד את אותו אדמו"ר וראש ישיבה, ומעשים שכאלו היו מעשים שבכל יום.
הרבי לא הסכים מעולם לקבוע שעת קבלת קהל, וכן היה מסרב בתקיפות שיהיו לו משמשים בביתו. הרבי היה פותח לבדו את הדלת ומרים בעצמו את הטלפון. במשך השנים נקעה נפשו להתווכח על כל גינוני הכבוד, ולעתים אף היה מפטיר שכבר אין לו כוח להתווכח על כך. עד שנים אחדות טרם הסתלקותו היה צועד לתפילה לבדו ללא גבאים. בתקופה האחרונה כשנצרך למי שיסייע לו, נענה ואמר בשברון לב: "הסבא היו אצלו כמה גבאים, אני נזהרתי מעודי שלא להשתמש בגבאים, נו, כתיב אל תיטוש תורת אמך".
(מתוך כתבה לדמותו ב'המבשר' תורני כי תצא תשע"א מאת הרב יוסף סופר)
סיפור
לפני כ40 שנה נסעתי איתו ביחד באוטובוס לירושלים מהתחנה המרכזית הישנה בת"א. הוא נסע עם אברך שליווה אותו. הייתי נער צעיר ולפני העלייה לאוטובוס חולק שם חינמון שקראו לו "חדשות". זה היה עיתון כמו "ישראל היום". הוא רואה את זה אצלי אומר לי "בחור, תן לי את זה רגע". הוא מעלעל בזה ומחזיר לי ואומר "זה לא טוב שתקרא בזה". ויש בסיפור הזה מסר עם הרבה חוכמה.