שמעון טיקוצקי
מחוגי השעון במשרדי מטה המשטרה בירושלים הצביעו על השעה 1:00 בצהרים. עשרות שוטרים יצאו ובאו בין החדרים והמסדרונות. שני האורחים שנכנסו פנימה לא השתלבו בנוף האנושי שרחש סביבם, אחד מהם היה אברך צעיר שעיניו עטויות דוק של קדושה וטהרה, אליו התלווה חסיד נוסף בעל צורה.
היכן הוא חדרו של מר שפיגלשטיין? שאל האחרון את אחד מכחולי המדים שחלפו על פניו. הוא לא היה צריך לנקוב בשמו הפרטי של הקצין המבוקש. "הקצין שפיגלשטיין" היה מוכר היטב לכל שוטר זוטר, בעצם, כמעט לכל אזרח במדינה. ולאו דווקא בגלל שם משפחתו הנדיר. שפיגלשטיין היה קצין ידוע במדינת ישראל של שנות התש"י של תקופת הצנע, זאת הודות לתפקידו הבכיר כמפקד היחידה הכלכלית המיוחדת שתפקידה היה לאכוף את חוקי הצנע הכלכליים בקרב האזרחים.
'שלטון הצנע' השית מיסים שונים ומשונים על תושבי המדינה, בין היתר נאלץ כל אזרח שביקש להעביר ארצה מטבע זר כלשהו, להעניק אחוזים נכבדים ממנו לידי המדינה. החוק הזה פגע במיוחד במוסדות שהתבססו באופן קבוע על תרומות מתושבי חו"ל, אך מי שסבלו ממנו אנושות היו בעיקר מוסדות החינוך החרדיים, הישיבות, הכוללים ותלמודי התורה. בעוד מוסדות התרבות הכלליים חויבו במס של עשרים אחוז בלבד על כל דולר שנשלח אליהם, מנהלי הישיבות נאלצו לשלם מס כפול ומכופל. בסופו של דבר לאחר תשלום המס נותר בידם פחות ממחצית מערכו של הכסף שנשלח אליהם מחו"ל. לא פלא שרבים ממנהלי הישיבות השתדלו באותם ימים להעביר את הכספים בדרכים לא רשמיות בידי משולחים ושליחים שונים כדי להיפטר מחובת המס הכבד שהוטל עליהם.
שוטרי היחידה הכלכלית שהבחינו כי הישיבות ממשיכות להתקיים כסדרן למרות המיסים הכבדים, קלטו כי מנהלי הישיבות מערימים. מלשינים ובלשים סמויים החלו לבלוש ולרחרח אחר זהותם של מעבירי התרומות מחו"ל. באחד הימים חלפה השמועה המצערת כי מרן הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל ראש ישיבת מיר הובל למעצר בעקבות המחאה אמריקאית שנמצאה ברשותו ללא שדווח עליה. המאורע המחפיר הסעיר את רוחו של הציבור החרדי.
כשהגיעו הדברים לידיעתו של כ"ק מרן אדמו"ר משומרי אמונים זי"ע, שהיה אז בימי חורפו, נענה והתאונן בסערת נפש: למה לקחו למעצר גאון ישיש שכמותו? היו צריכים לקחת אותי במקומו. לא הייתי מניח להם, הייתי מעמיד אותם על מקומם למען יידעו שאסור לפגוע בעולם התורה.
אלא שלא ארכו הימים וזרועה הארוכה של המשטרה הכלכלית הגיעה גם לישיבת 'שומרי אמונים'.
ביום בהיר הגיעו בלשי היחידה למשרדי הישיבה בשכונת מאה שערים, נקשו על דלת חדרו של מנהל הישיבה באותם ימים, הגאון החסיד רבי דוד מאיר ווייס שליט"א, וביקשו לחקור אותו. מנהל הישיבה נבהל למראה האורחים הלא קרואים, מיהר ועלה טרוף נשימה לחדרו של הרבי הקדוש משומרי אמונים זי"ע וסיפר לו על הצרה הצרורה שהתרגשה על הישיבה. "מה נעשה כעת?" שאל רבי דוד מאיר בדאגה.
"תפנה אותם אלי", השיב לו הרבי ברוגע. "תאמר להם שייכנסו לחדרי".
קבוצת השוטרים נכנסה לחדרו של הרבי והתקבלה אצלו בחמימות רבה. הרבי שוחח עמם בחיבה ובלבביות על ענייני יהדות ואמונה. השוטרים ישבו בהכנעה ויראת כבוד, איש מהם לא העז להעלות על דל שפתיו את העניין לשמו הגיעו הנה. כעבור כמה דקות יצאו מהחדר כלעומת שבאו.
מנהלי הישיבה נשמו קמעא לרווחה, אלא שהצרה טרם הגיעה אל פתרונה. כמה ימים לאחר אותו מעשה נמצאה בתיבת הדואר של הישיבה מעטפה רשמית מטעם משטרת ישראל, בתוכה היה מכתב הזמנה למנהלי הישיבה להתייצב בפני ראש היחידה הכלכלית מר שפיגלשטיין בכבודו ובעצמו לצורך בירור דחוף בענייני הכספים של הישיבה.
איש מבין חברי הנהלת המוסדות לא אזר עוז לצאת ולהיפגש עם הקצין הקשוח ששמו הילך אימים. שוב היה זה הרבי עצמו שביקש להתייצב לפגישה. הוא ראה בכך הזדמנות להשמיע בעוז את דבר עולם התורה בפני הכתובת הנכונה.
"תודיעו להם שאני האחראי על הישיבה, אני אתייצב לפגישה", אמר הרבי למנהלי הישיבה. מקורבי הרבי שדאגו לשלומו החלו לדבר אל לבו לבל ייפגש בעצמו עם הקצין חמום המוח שכבר הראה את נחת זרועו במקרים קודמים. למי שנפל לידיו של שפיגלשטיין לא היו סיכויים גדולים. בירושלים של אותם ימים התהלכו סיפורים מחרידים על מעלליו של אותו קצין אימתני. יודעי דבר ידעו לספר על יהודי פיקח וממולח שניהל שנים רבות קודם לכן משפט ממושך מול הנציב העליון על מיל וחצי שנלקח ממנו. בתום משפט מתמשך ניצח היהודי את הנציב והצליח לקבל לידיו את הפרוטות שנגזלו ממנו, אבל כשאותו יהודי נפל לידיו של שפיגלשטיין לא הועילה לו כל חכמתו. סופו היה רע ומר.
הרבי ידע ושמע הכול, אך למרות זאת לא נסוג מהחלטתו. כעבור כמה ימים נמסר לבית הרבי כי הפגישה המתוכננת נקבעה ליום ראשון בשעה 8:00 בבוקר. לתנאי הזה סרב הרבי בתוקף והורה למסור לאנשי לשכתו של הקצין כי בשעה 8:00 הוא אוחז עדיין באמצע תפילת שחרית ואינו יכול להתייצב, כשהוא מוסיף ואומר למקורביו: "גם אם לאמתו של דבר יכול הייתי להתאים עצמי לשעה זו, עם זאת, כדי להכניע את הקליפה הריני עומד על שלי".
השליח מסר את דבריו של הרבי. לשכת הקצין הסכימה במחווה יוצאת דופן לדחות את הפגישה לשעה 10:00 בבוקר. אך הרבי שלח להשיבם כי גם לכך אינו יכול להיענות, מאחר ותפילתו נמשכת עד קרוב לחצות היום. בסופו של דבר נקבעה הפגישה לשעה 1:00 בצהרים.
ביום המיועד התייצב הרבי לפגישה במשרדי המשטרה, כשאליו נלווה משמשו. וכאן חוזרים אנו לנקודה בה פתחנו את הסיפור.
"מר שפיגלשטיין עסוק כרגע", השיב מזכיר לשכתו לשני היהודים החרדים שלפניו. "הוא נמצא בפגישה חשובה, התכבדו ושבו והמתינו במסדרון".
דבריו של המזכיר לא התקבלו על לבו של הרבי. "אמור לו שאנו מוכנים לשבת ולהמתין כאן חמש דקות לכל היותר, אחרת יהיה עליו לבוא ולשוחח עמי בביתי", תוך כדי דיבור שרבט הרבי בפניו את כתובתו והגישה לידיו.
הנחישות שנבעה מדבריו של הרבי לא הותירה ספק בלבו של המזכיר. כעבור חמש דקות נקראו השניים לחדרו של הקצין שפיגלשטיין. הרבי התיישב על הכיסא, מולו יושב מפקד המשטרה חסון וגבוה כארז וכולו משדר אטימות ויהירות.
"מהיכן חיה ומתקיימת הישיבה שלך?" שאל המפקד בבוטות את אורחו.
"הישיבה שלנו מתקיימת מתרומות שנשלחות מחוץ לארץ", השיב הרבי קצרות.
"ואיך מועבר הכסף לידיכם?" שואל המפקד.
"פשוט מאוד", ענה הרבי. "שלושים אחוז מהתרומות נשלחות מחוץ לארץ דרך הדואר בצורה רשמית, כדי שלא לעורר חשד מיותר. כל היתר מועברים אלינו בידי אנשים טובים ונאמנים כדי שלא ניאלץ להפריש מתוכם אחוזים נכבדים לידי רשויות המדינה"…
הקצין המשופשף הבליע חיוך סמוי בזוויות פיו. הנה נפל לידיו רב תמים שהולך לחשוף בפניו את רשת ההברחות החרדיות במלואה.
"ומי מעביר את הכסף? מי הם השלוחים?" הוסיף ושאל הקצין כלאחר יד, בטוח שהתשובה תיפול לידיו כפרי בשל כקודמותיה. כעבור רגע התברר לו כי הוא שגה בהערכתו. פניו של הרבי התקשחו באחת. ארשת של תמיהה והשתוממות עלתה עליהם. "מה, אתה דורש ממני להיות מלשין?!" הטיח בו הרבי בקול שקט אך נחרץ. "ראשית, אינני יודע דבר וחצי דבר על זהותם של מעבירי הכספים, הם עושים זאת בעקיפין בלי לחשוף את פרטיהם בפנינו. אבל גם אם הייתי יודע את שמם, לעולם לא הייתי מסגיר אותם לידיך".
עיניו של הקצין ירקו גיצים, אך הוא לא פצה את פיו. הפגישה הקצרה הגיעה לסיומה, הקצין רשם את דבריו של אורחו בפרוטוקול והושיט לו את הנייר לחתימה.
"אינני מוכן לחתום", אמר לו הרבי בתקיפות.
הקצין נדהם למשמע אוזניו, והרבי המשיך והצליף בו במילותיו. "האם ידוע לך על האסיפה הגדולה שהתקיימה רק אתמול – אסיפה בה לקחו חלק מאות רבנים, ובמהלכה הוחלט לצאת ולהפיץ בקרב פילנתרופיים יהודיים ברחבי העולם את העוול העצום שהמדינה גורמת למוסדות התורה החרדיים, כדי שיפסיקו להזרים את תרומותיהם למדינת ישראל? האם אין לכם טיפת בושה?!" קרא הרבי מנהמת לבו. "בקושי חלפו 5 שנים מאז הקמת המדינה וכבר נפתחו 45,000 תיקים פליליים נגד צעירים תלמידי ישיבות…" הרבי הלם בידו בכוח על השולחן והוסיף: "איך אתה לא מתבייש?! בפולין בה נולדת לא העזו לקרוא לאנשי דת מכל סוג שהוא לחקירה במשטרה. ואתם בארץ ישראל מובילים לחקירות ראשי ישיבות ישישים גדולי תורה מפורסמים כאחרוני הפושעים?!"
פניו של הקצין האדימו מכעס ומבושה. "תירגע!" קרא בזעם רב לעבר איש שיחו.
"לא!" השיב לו הרבי. "אני לא אירגע! אדרבה, אתה מוזמן לעצור אותי ברגע זה עכשיו ומיד!" ובאומרו זאת נעץ בו את זוג עיניו הבוערות במבט פולח כליות ולב מבט שזעזע את לבו וקרביו של הקצין הקשוח.
בן רגע שינה הקצין את טעמו. אחרי רגעי שתיקה ארוכים פצה את הקצין את פיו, קולו היה שונה לגמרי. הוא החל להתוודות בפני הרבי כיצד הגיע למצבו הירוד. "אבא שלי", סיפר הקצין, "היה יהודי טוב, חסיד מובהק של אחד מצדיקי פולין. אני לא הלכתי בדרכיו והגעתי לאן שהגעתי…"
בו במקום ביטל את התביעה נגד ישיבת 'שומרי אמונים', לאחר מכן נפרד בידידות והכנעה מהרבי, לא לפני שהבטיח לו לעמוד לימינו ולסייע לו בכל עניין. "אם אתם צריכים עזרה כלשהי, יכולים אתם תמיד לפנות אליי", אמר הקצין. "אפילו בשעה 2:00 בלילה". הרבי שמר בלבו את הבטחתו של הקצין, ולשבחו ייאמר שבמקרה הזה הוא עמד מאחורי מילותיו. מאז ואילך, כל אימת שהגיעה לאוזניו של הרבי ידיעה על התנכלות כלשהי כלפי ראש ישיבה או מנהל מוסד תורני, היה פונה אל הקצין שפיגלשטיין גם בשעות לא שעות ומבקש ממנו להתערב בעניין, והוא היה ממהר למלא אחר בקשתו של הרבי בצייתנות יוצאת דופן.
מקור: מפי הרב החסיד רבי אברהם מרדכי יוזביץ ז"ל, משמשו ומקורבו של כ"ק מרן אדמו"ר בעל ה'חוקי חיים' זי"ע משומרי אמונים.
(פורסם ב'המבשר תורני' שופטים תשע"ד)