את הסיפור הזה – מאורע מפעים שהיתה עדה לו – היתה מספרת הרבנית מרת חנה (ורשבצ'יק בזוו"ש) ע"ה, שהיתה רעייתו של הגאון הגדול רבי נח שמעונוביץ זצוק"ל, תלמידו חביבו של מרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זי"ע, ובתו של הגאון רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי זצוק"ל חתן מרן הגאון רבי איצל'ה בלאזר זי"ע.
היה זה לאחר מלחמת תשכ"ז, כשנודע שהתחדשה הגישה למקומות הקדושים, ביניהם מערת המכפלה. מרן המשגיח רבי אליהו לאפיאן זצוק"ל הביע את רצונו לפקוד את המערה בחברון, ונועדו חבר מבני הישיבה להוציא את הדבר לפועל. הועמדו שתי מכוניות, באחת מהן נסעה הרבנית מ' חנה ע"ה שביקשה גם היא להצטרף לנסיעה. בדרך עברו דרך ביתו של שר הדתות ר' זרח ווראהפטיג שהמציא עבורם את אשרת הכניסה למתחם המערה, משם המשיכו למערה.
השעה כבר היתה 5:00 בערב. כשהגיעו, התאכזבו לשמוע מהחיילים בחוץ שהכניסה נסגרה בשעה זו. היה זה מפח נפש עבור המשתתפים, לאחר כל המאמץ שהיה כרוך בארגון הנסיעה. אחד המשתתפים ניגש לקצין המופקד על המערה ואמר לו: "תראה, נמצא כאן צדיק גדול, הרב לאפיאן…" עודו מנסה להמשיך היסה אותו הקצין ואמר: "שמי הולצברג-עציון, אני חניך המדרשיה בפרדס חנה, אני מכיר את הרב לאפיאן ואני מכיר את הישיבה, אין לך צורך להסביר לי… אני מציע לכם: תמתינו בצד, כשכל המבקרים יתפנו מכאן אני אכניס אתכם".
כגודל האכזבה כך רבתה ההפתעה כשנודע לנוסעים אודות הקצין הידידותי. אך כמה שרבתה ההפתעה עבור הנוסעים, היה הדבר סימן ואות למרן הגה"צ רבי אליהו לאפיאן, והוא גילה זאת: היות ומסופר בגמרא על האמורא שביקש להיכנס למערת המכפלה ולא נתנו לו, עד שנכנס וראה את עקבות אדם וחווה כשני גלגלי חמה, לכן רצה מרן הגה"צ רבי אליהו לראות היצליח ד' דרכו להיכנס למערה או לא. והנה בתחילה היה נראה הדבר כמניעה, ולפתע התהפך הדבר והכניסה אושרה בדרך מופתית.
המתינו, ולאחר שכל המבקרים פנו מהמקום אפשרו להם להיכנס. המערה היתה ריקה מאדם למעט מרן המשגיח רבי אליהו זצוק"ל וקומץ מלוויו. רבי אליהו נעמד מול הפתח המכוון כנגד הקברים למטה. בחלל המערה בין קימורי הגג הדהד קולו החוצב: "מבקשים מכם, מבקשים מכם אדם וחווה אברהם ושרה יצחק ורבקה יעקב ולאה, שתתפללו שיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, ושכל ישראל יהיו מאמינים בהשם".
ואז פנה ושב לדרכו.
(מתוך כתבה מאת ד' צפתמן מוסף שב"ק קורח תשע"ב)