הרה"ג מרדכי הלוי שוורצבורד, מורה הוראה 'נאות שמחה' מודיעין עילית
מנהג ישראל לעשות כפרות על תרנגול בערב יום הכיפורים, ואח"כ שוחטים את התרנגול ומחלקים בשרו לעניים או נותנים דמי פדיונו לעניים.
קיום ארבע מיתות ב"ד בכפרות
כתב המטה אפרים (סי' תר"ה ס"ה) שכשמסובב התרנגול יחשוב שהוא חייב מיתה וזה נכנס חליפתו, ולכן זורקו מידו לארץ כדין סקילה, והשוחט תופסו בצווארו זה כעין חנק, ושוחטו זה כנגד הרג, ומה שמחרכין אותו באש או מבשלים אותו זה כנגד שריפה, כנגד ארבע מיתות ב"ד, ועי"ז יתעורר האדם לשוב בתשובה וישים אל לבו לשוב אל ה' וירחמהו, וכן כתבו הראשונים טעם קרבן הבא על השוגג שמתעורר ע"י מה שעושים בבהמה ושוחטים אותה ולא עושים לו, ובזה ישוב על חטאיו, וגם יש כאן זכר לעקדת יצחק שכאשר הקריב אברהם אבינו את האיל על כל דבר אמר שיהא כנגד אותו אבר של יצחק בנו עכ"ד המטה אפרים.
מש"כ שזורק אותו מידו כנגד סקילה, כתב באלף המגן שלא יזרקנו קודם שחיטה, שאז יש חשש טריפה, אלא יזרקנו לאחר השחיטה כנגד סקילה, כמו שהשריפה היא אחר השחיטה.
שריפה באש או בעופרת:
מש"כ שהשריפה במה שחורכין את צוואר העוף באש, יש לעיין שהרי לעיל (בדף נב:) מבואר ששריפה האמורה ב"ד מיתות ב"ד אינה שריפה באש, רק ע"י עופרת רותחת שנותנים לפי החוטא ושורף את אבריו הפנימיים, והעירני ידידי הר"ר משה זומר שליט"א שבג"מ לעיל דף ל"ז. מבואר שגם כשחרב בית המקדש נוהג בהשגחה משמים דין ארבע מיתות ב"ד, שמי שנתחייב שריפה נופל בדליקה או נחש מכישו, מבואר שגם בשריפה גמורה נחשב מארבע מיתות ב"ד, עוד מצאנו בגמרא בכתובות סז' וסוטה י'. שתמר כלתו של יהודה נדונה לשרפה כדין בת כהן שזינתה, ולא רצתה לבייש את יהודה, וכתוב בגמרא שנוח לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, הרי שדנו לשורפה באש. וכבר עמדו ע"ז המפרשים.
כוונת מסירות נפש ב'אבינו מלכנו':
כתב היסוד ושורש העבודה שער י"א פרק ב' שכשאומר "אבינו מלכנו עשה למען ההרוגים על שם קדשך"- יקבל על עצמו למות בסקילה על קדוש השם, וב"אבינו מלכנו עשה למען טבוחים על יחודך" יקבל על עצמו מיתה של הרג, וב"אבינו מלכנו עשה למען באי באש ובמים על קדוש שמך", יכוון על מסירות נפש בשרפה וחנק.
והיה רצון שנזכה לגמר חתימה טובה לחיים טובים ולשלו' ונזכה לחיות על קדוש השם, ויתקדש שם שמים על ידינו בגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.