הרב ישראל ליוש
"אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם"… (יא כז)
כשהגעתי לגיל מצוות, אבי לקח אותי להתברך אצל כ"ק האדמו"ר מאמשינוב שליט"א, אך הוא כדרכו סירב לברך: "איך בין נישט קין רב'ה…!" [אני לא רב'ה…!] אמר בענווה רבה. אחר כמה דקות הרהור, אמר: "אבער… ד'גרעסטע ברכה איז 'אשר תשמעון…' זאלסט עהרן…" [אבל… הברכה הגדולה ביותר היא 'אשר תשמעון', שתשמע…]. ושוב שקע בהרהוריו, אחוז בשרעפי קודש… ואז ננער באחת ואמר: "אתה עומד לקבל על עצמך עול תורה ומצוות, כדאי ללמוד 'ספר החינוך' כדי שתכיר את המצוות שאתה עומד לקבל"…
דברי האדמו"ר משתלבים נאה עם דברי ה'אור החיים' על פסוק זה: "'את הברכה אשר…', אמרו 'את' להעיר כי מלבד הברכה המושגת מדרך ה', עוד לו עמה יעוד טוב, והוא 'אשר תשמעו' כי השמיעה בתורה הוא תענוג מופלא ומחיה הנפש, כאומרו 'שמעו ותחי נפשכם…', והמרגיש בטעם התורה תשיחנו נפשו, כי עליו לשלם גמול טוב למתן מתנה טובה מופלאת, ואין צריך לומר שאין לתבוע שכר עליה".
מעלת השמיעה וההקשבה אינה מותנית בדברים המושמעים. אדרבה, קניין הוא לתלמיד השואף לגדול, להקשיב ל-כ-ל מה שרבו יאמר… האדמו"ר מרוז'ין זי"ע רגיל היה לשבת ב'טיש' שערך, בשקט ובדממה. פעם שאלו את הגוי שהיה מנקה את בית המדרש, מה חוות דעתו על ה'טיש'… "בטיש" – ענה הגוי – "יש שולחן ארוך, בצדדיו יושבים יהודים רבים, בראשו יושב זקן אחד, הוא שותק וכולם מקשיבים"…
תיאורו של הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, כפי שמסופר בספר 'רבי שמעון ותורתו', על המתח האדיר ששרר לפני כל שיעור של מורו ורבו הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל, תלמד אותנו מעט על מידת השמיעה שניחנו בה תלמידיו, והיא אשר הצמיחה ושגשגה אותם לפסגות הנעלות, בסולם השאיפות של 'בן ישיבה'.
"היה זה מחזה מופלא שחזר ונשנה פעמיים בכל שבוע. המתח בישיבה לקראת השיעור, גבר בכל פעם מחדש, כמו לרגלי איזה מאורע נדיר שמתרחש רק אחת לשמיטה. עוד שעה שלימה לפני המועד, נעמדו בחורים שונים במבואות חצר בית המדרש שהישיבה שכנה בו, כשהם ממתינים בקוצר רוח לביאתו של רבי שמעון, ובאותו רגע שקלטו אזניהם את קול שקשוק אופני הכרכרה, שהסיעה אותו לכאן ישר ממעונו אשר ב'פערשטאט' המרוחקת, נחפזו והתפרצו אל תוך הישיבה כרוח סערה באין צורך לפצות פה.
"כהרף עין נשמע באולם קול המולה מחריש אזניים, מסיטים הצידה ספסלים וסטנדרים, מאות בחורים אצים לעבר הבימה וכל אחד משתדל לתפוס מקום עמידה קרוב אל דוכן הרב. אחרים מטפסים בזריזות על גבי טור שולחנות וספסלים שהועמסו אלו על גבי אלו, גבוה מעל גבוה, על מנת שייטיבו לשמוע ולראות את 'בעל השמועה עומד לפניהם'. והנה הושלך הס, רבי שמעון נכנס פנימה, מפלסים לו דרך אל הבימה אצל ארון הקודש, הוא פוסע לאיטו וחיוך של טוב לב מנהיר את זיו איקונין שלו בזהרורי ארגמן. הקהל נעמד על קצה בהונות רגליו. במאות זוגות עיניים ניצת ומשתלהב כרגע מבט מתוח. הריכוז הנפשי עצום וכל איש ואיש מאמץ את שרירי המוח ומשים אזנו כאפרכסת, לבל יאבד, חלילה אפילו הגה קל…
"פעמיים בכל שבוע, שנה אחרי שנה, במשך עשרים שנה רצופות, חזר ונשנה אותו מעמד שגיא הוד – מעמד של 'קבלת התורה'". אל התיאור המרומם הזה, מצטרף תיאורו של הגאון רבי שמחה זיסל ברוידא זצ"ל, המובא בספר 'משל האבות', על הצימאון הגדול לשמוע את דבריו של ה'סבא מסלבודקה' זי"ע, בישיבת סלבודקה בחברון…
בתקופה המתוארת, זמן לימודו של ר' שמחה זיסל בישיבת חברון, פקדה רעידת אדמה קשה את ארץ ישראל. בתים קרסו עד היסוד, ואלו שלא קרסו הפכו להיות מסוכנים למגורים. החרדה היה רבה, וכל רעד ותזוזה, הקפיצה את כולם, מחשש הזעזועים הקטנים הבאים אחר הרעד הגדול…
"בדיוק בתקופה ההיא" – מתאר ר' שמחה זיסל – "למדתי בישיבת חברון. מקומי הקבוע דאז היה בפינה ליד ארון הספרים. פתאום שמעתי שהסטנדרים נופלים, הבחנתי בריצה מבוהלת של בני הישיבה, נבהלתי… לבי נפל בקרבי, 'האם זו שוב רעידת אדמה…?' – התגנב החשש ללבי, מהר מאוד הבחנתי בטעותי. הריצה המבוהלת היתה ריצתם של הבחורים כדי להתקרב לבמה. כל אחד רצה להשיג מקום קרוב יותר, סטנדרים הועמדו על גבי ספסלים, ספסלים הוגבהו כמעט עד התקרה, קומה על גבי קומה…
"מישהו הבחין שהסבא יורד להגיד 'שמועס' בישיבה, והתכונה הבהולה החלה. דיבורו היה שקט, כמעט בלחש, משום כך כולם רצו להתמקם כמה שיותר קרוב… "כזה היה הצמא לשמוע את דבריו של הסבא מסלובודקה, שלא להחמיץ אף מילה, להקשיב לבל הברה ולהפנים… "באמצע השיחה מידי פעם נשמעו סטנדרים נופלים, מגדל הרהיטים על יושביו קרס, זה לא מנע מהבחורים לחזור על הפעולה הזו בשיחה הבאה, כל כך זה היה חשוב… הם כל כך רצו להקשיב…"