השלך על ה' יהבך
מדוע ניתנה התורה במדבר?
המדבר הוא מקום הפקר. אין בו תנאי מגורים. אין מים, אין חשמל, אין מזגן… איך אפשר לשהות במדבר? יש דרך אחת: לשאת את העיניים אל ה', ולבטוח בו שייתן לאדם את צרכיו וישמור עליו מפני פגעי המדבר.
כך היה בדור המדבר. הם זכו לעמוד ענן שיישר להם את הדרך. למן מִן השמים ולבאר מים שהלכה עמם לכל מקום.
לכן ניתנה התורה במדבר, כדי ללמדנו איך לחיות חיי תורה. אדם הלומד תורה צריך להתעלם מכל מה שקורה מימינו ומשמאלו, לא להתייחס לתנאים שמסביב. עליו לתלות בטחונו בה' ולהשליך עליו את יהבו.
ועל כך אומר דוד המלך (תהלים נ"ה, כ"ג): "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך – לא יתן לעולם מוט לצדיק". אם תבטח בה' – לא יחסר לך מאומה!
הבוטח בה' – חסד יסובבנו
בשעת בוקר האבא העיר את בנו לעוד יום של לימודים בתלמוד תורה. כמדי יום, גם היום הכינה לו אמו כריך טרי ומזין, והניחתו בשקית. השעה דוחקת, הילד ממהר לצאת מן הבית ועושה את דרכו לתלמוד תורה.
הילד מגיע לתלמוד התורה, נכנס לכיתה ומתיישב במקומו. ואז נזכר ששכח לקחת איתו את שקית האוכל…
"מה יהיה?", חשב בלבו. "אני אשאר רעב במשך שעות רבות, עד שאשוב הביתה מן הלימודים".
לרגע הוא התמלא דאגה, אבל מיד לאחר מכן הדאגה התחלפה בתחושה אמיתית של רוגע וביטחון. "אני מכיר את הוריי, הם יעשו הכל בשבילי וידאגו שלא אשאר רעב".
והנה, ממש באותו זמן שהילד היה שקוע במחשבותיו, מצא האבא את שקית האוכל מונחת על השולחן. חשב האב בלבו: "אוי ואבוי! מה יהיה? לא ייתכן שבני יקירי יישאר רעב; הדבר גם עלול להשפיע לרעה על לימודיו".
מה יהיה? אין כאן שום התלבטות. למרות זמנו הדחוק, נטל האב את שקית האוכל, עצר מונית ומיהר לתלמוד תורה, להביא לילד את האוכל – שלא יישאר רעב, שיוכל ללמוד תורה עם כל הכוחות.
אם כן מה המסקנה? הילד צדק כשידע שאין לו מה לדאוג. הוא היה בטוח שאביו יעשה הכל עבורו, וכך אכן היה.
בדרך חזרה מתלמוד התורה, חשב האב בלבו: "נכון, הנסיעה גזלה לי זמן יקר, ואף היתה כרוכה בהוצאה כספית. אבל מה לא עושים למען הבן? ומה לא עושים כדי שיוכל לשקוד על התורה באין מפריע?"
כולנו מבינים שאין בסיפור הזה שום דבר מיוחד. כך נוהג כל אב אוהב ומסור, וכך מרגיש כל בן הסומך על אביו ובוטח בו.
כל זה הוא רק ציור ומשל, לסבר את האוזן, להמחיש לנו את היחס של האב הרחום והחנון שבשמים אל בניו אהוביו, ששוקדים על התורה ועל העבודה. בורא עולם לא ישאיר אותנו לנפשנו. הוא ידאג לנו, ימלא כל מחסורנו. איך? אל דאגה! הרבה דרכים למקום. כל מה שנדרש מאיתנו הוא ביטחון. "הבוטח בה' – חסד יסובבנו" (תהלים ל"ב, י').
הבסיס של האדם – אמונה ובטחון
לא תמיד הורים שלחו את ילדיהם לתלמוד תורה עם כריך טרי ומפנק. מה קורה כשהעניות מצויה ואין אפילו פרוסת לחם לילד?
על כך בדיוק אומרת התורה: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני". הולכי מדבריות אינם מציבים תנאים מראש. הם יודעים שכדי להגיע אל היעד צריך לחצות את המדבר, יהיה מה שיהיה. אין להם תנאים, אין להם ציפיות.
כך היא התורה הקדושה! לימוד התורה אינו תלוי בשום גורם. התורה היא תורת חיים, היא סם החיים. יהיה אשר יהיה – לומדים תורה, בלי להציב תנאים, בלי לצפות לשום דבר.
מרן ראש הישיבה, שר התורה והיראה הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, רגיל היה לתאר את תנאי החיים הקשים שהיו בנערותו בירושלים. היתה עניות נוראה, בקושי היה מה לאכול. לחם טרי היה מצרך יקר ערך. היו קונים לחם ישן, זול יותר, ומחלקים אותו לכמה ימים. ולעתים רחוקות, בזמנים מיוחדים, היו זוכים לתוספת קטנה של "גִבֵּן אוֹ דַק" (ויקרא כ"א, כ'), כלשון מרן ראש הישיבה, רב רבנן, 'המורה', הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל, "גבן" אלו גרגירים של גבינה שהיו מורחים על הפרוסה היבשה, ו"דק" הם כמה טיפות שמן עם זעתר דק דק, שהיו טובלים בהן את הפרוסה כדי לרככה… זה מה שאכלו אז!
מתוך העניות הנוראה הזו היו הנערים הולכים לישיבה ושוקדים על התורה בעמל ויגיעה. כשהיו שבים לביתם מן הישיבה, נותרו להם שאריות של לחם יבש ונוקשה, שהילדים הקטנים בבית לא אכלו…
אולם בני התורה הצעירים לא התלוננו. זה מה שיש. הם היו ממשיכים ללמוד עד שעת לילה מאוחרת, ואז כשהרעב התגבר היו ניגשים לאכול את שאריות הלחם היבש והקשה. ואיך אכלו אותו, הרי הוא בלתי אכיל? מצאו פתרון יצירתי: בסוף היום הנרות כבר כבו. היו מטבילים את הלחם בשאריות השמן של הנרות ואוכלים לשובע. אחר כך היו עולים על יצועם לאגור כוחות לעוד יום של עמל תורה ועבודת ה'.
כך צמחו גדולי ישראל, גאוני עולם!
כשמרגישים כהולכי מדבריות, שמחים גם בשאריות של פת חרבה. התורה לא דורשת תנאים. כל מה שצריך זה לפתוח את הספר – וללמוד.
ולפעמים גם ספרים לא היו… אין ספרים, אבל יש הרבה תשוקה לתורה, והרבה אמונה וביטחון בבורא עולם. ממש כמו במדבר.
פעם שאלו החסידים את האדמו"ר רבי שלמה מזווהיל זצ"ל במה הוא עוסק.
אמר להם הרבי: "אני עדיין אוחז בא'-ב'"…
כשראה את מבטיהם התמהים, הסביר להם: "א' – אמונה, ב' – ביטחון. זה היסוד של האדם, ובזה אני שקוע כל כולי!"
('משכני אחריך' במדבר)