"ללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו" ל' טז
השם 'רב זלמן-נחמיה', הפך והיה שם ומושג נערץ ל'גאון מופלא', ול'מאן דאמר' בעולם התורה, בהיכלי ישיבה, בבתי-דין ובתי הוראה, מהלכות הקלות ועד החמורות התלויים בשערה. הוא, שהיה בקי במכמני תורה בחריפות עצומה, הפך לתל תלפיות שפונים אליו, לדעת את חוקי אלוקים ואת משפטיו, תורתו ויראתו, חכמתו, תבונתו ועצתו היו למשיבי נפש. יחד עם זאת הרביץ תורה בכל מכמניה, לתלמידים רבים בהיקף ובהתמדה בל יתוארו.
"כך פסק רבי זלמן נחמיה" – נשמע רבות בדיונים עמוקים בהלכות חושן משפט, שכן משנתו הטהורה במסכת נזיקין הפכה לנכס צאן ברזל בעולם היהדות. כמעיין המפכה מים זכים, דובבות שפתותיו ומהדהדות בכל קצוות תבל. רבבות הוגים בעמל ויגיעה בדברי תורתו, סברותיו, פסקיו והכרעותיו שהשאירו ברכה לדורות הבאים.
לשם נערץ זה, נחשפתי מצעירותי בימי הבחרות, משפט נפוץ ששמעתי באותם ימים אין ספור פעמים: 'רבי זלמן נחמיה אומר'… – 'רבי זלמן נחמיה סובר'… – 'רבי זלמן נחמיה הכריע'… – 'רבי זלמן נחמיה פוסק'… ובכך שמעתי את שמעו, אף שמעולם לא ראיתיו.
בסוף ה'זמן', בישיבתי, הודיע ה'מגיד-שיעור' בישיבה, כי השנה הבחורים הולכים להיבחן על מסכת פסחים אצל אחד מגאוני הדור. המג"ש דירבן את הבחורים לשנן היטב את המסכתא על בוריה, שכן הרב ה'בוחן' יודע ש"ס בבלי וירושלמי ישר והפוך, וכדאי לעשות לו קורת רוח. המג"ש לא גילה לתלמידים-הבחורים במי המדובר, ולשאלת התלמידים השיב: "זו הפתעה! תלמדו, וביום המבחן אקח אתכם אל ביתו". הבחורים הכינו את עצמם ושיננו ביגיעה את דפי וסוגיות גפ"ת, בציפייה וב'מתח' לשמוע ולדעת מיהו 'הרב-הבוחן', אצלו יבחנו התלמידים, והאם יצליחו לעמוד בכור המבחן.
יומיים לפני הבחינה, פסעתי עם אאמו"ר שליט"א, עברנו על-יד תחנת האוטובוס ברחוב ירמיהו, ונעצר לשוחח עם יהודי שהמתין לאוטובוס. אבי שליט"א, ששימש באותן ימים 'מגיד-שיעור' ו'משגיח' בישיבה, שח עם האיש על תאריך המבחן וכמות הבחורים שיבואו להיבחן בכל פעם. משסיים את השיחה, פניתי לאבי ושאלתיו: "האיש הזה קשור לרב שיבחן אותנו? הוא בנו או בן-ביתו של הרב 'הבוחן'?". ענה לי אבי וגילה לי: "זהו הבוחן עצמו! זהו הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג". "כך עומד גאון הדור בתחנת האוטובוס? ללא מלווים וללא משמשים?" – שאלתי. "כן!". ענה לי אבי: "תדע, שהאיש הזה הינו שר התורה ושר הענווה!" – כמה שנים לאחר מכן, פגשתיו רבות בתחנת אוטובוס זו – שהיה למקום מפגש קבוע, וכמסופר בהמשך.
אבדל"ח, למעלה משני עשורים שזכינו לקרבתו של הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל, עת החלנו לעסוק בתורתו של חותנו הגדול, מרן פוסק הדור רבי שלמה זלמן אויערבאך זי"ע, והוצאת הספרים 'שלמי מועד; 'שלמי שבת'; 'שלמי שמחה' – ועד לתקופה האחרונה, בסיום עריכת הספר 'שלמי ברכה' הנמצא בימים אלו על מזבח הדפוס, שהיה מהמעודדים לעסוק בהלכות ברכות. למרות עיסוקיו הרבים הקדיש ימים ולילות מזמנו, קרבנו וזירזנו ועודדנו אל המלאכה, ליבן בירר ודייק בכל תג ותג מתורת חותנו, ואף רשם לנו את הארותיו עלי גיליון בקולמוסו הזהב.
רובן של ההערות לספר 'שלמי מועד', כתב בנסיעותיו באוטובוס! קיים "ובלכתך בדרך". מימי חלדי, בכל פעם שראיתיו, הרהרתי שזהו המושג בחז"ל 'תורה מונחת בקרן זווית, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול'. כל מי שחפץ היה לשאלו או לשוחח עמו בהלכה, יכול היה להתיישב על ידו בתחנת האוטובוס, ולאחר מכן באוטובוס עצמו, והוא בענוותנותו שוחח עם כל אדם כדבר איש אל רעהו, טייל להנאתו בש"ס ופוסקים.
ביום מן הימים צלצל הטלפון, על הקו היה הרב. ובקול העדין החל להתנצל, כי באמצע הנסיעה באוטובוס קו 28, סיים לרשום את הערותיו לפרקים האחרונים שבספר 'שלמי מועד' – עליהם כבר עבר ורשם כמה ימים קודם לכן, ומשסיים, הניחם על המושב שלידו. כשירד מהאוטובוס שכח את שקית הדפים עם החידושים.
"זה היה ממש לפני כמה דקות, אם אתה בירושלים אולי תוכל להספיק עוד לעשות משהו, כדי לאתר את האוטובוס ולמצוא את השקית עם דפי החידושים" – כך נשמע קולו של הרב מעבר לאפרכסת הטלפון. ומיד ניחם ואמר:
"אם לא תמצא אותם, תדפיס לי שוב את הפרקים האלו, ואכתוב מחדש את כל ההארות שנית".
מיד תפסתי מונית, וביקשתי מהנהג לנסוע במהירות לאורך מסלול קו האוטובוס, בתקווה שאוכל לתפסו באחת התחנות ולמצוא את האבידה. אך מה רבתה אכזבתי, שלא מצאתיה.
לא הודעתי על כך לרב, כי ידעתי שיצטער. כעבור יומיים התקשר הגרז"נ, והתעניין מה היה עם האוטובוס ואם תפסתיו. עניתי שלא השגתיו. הציע לי לבוא ולגשת יחד ל'מחלקת אבדות' של אגד, אולי שם ימצאו את השקית עם הדפים.
"חס ושלום!" עניתי לרב, "אגש לשם לבדי ואחפשם". כעבור זמן מה ניצבתי ב'מחלקת אבדות', ותיארתי לפקיד הממונה לסידור האבדות את השקית והדפים. תוך כמה דקות יצא עם שקית, ושאל אם אכן אלו הם הדפים? בדיקה מהירה אישרה כי אכן אלו דפי החידושים של הגרז"נ.
בשמחה התקשרתי מיד לרב, להודיע לו שמצאתי את האבדה והשקית בידי. בקולו של הרב חשתי את השמחה הגדולה שתורה שלמד וכתב באף, נמצאה והוחזרה לידי כדי לשבצה אל תוך ספר מפסקי חותנו הגדול.
מיד לאחר מכן התקשרתי ללונדון, לפטרון הוצאת סדרת ספרי ה'שלמי'. הנגיד הנכבד הרב משה מוריס שליט"א, שהורה לי לספור את כמות ההארות וההערות שכתב הגרז"נ גולדברג. התיישבתי וספרתי את מספרן, שהגיעו ללמעלה מ-200! הארות וחידושים שכתב הגרז"נ. וכל זה, היה מוכן לכתוב מחדש אם לא היו מוצאים אותם…
תיאר הגאון רבי זלמן נחמיה, במתק לשונו ובשפתו הקולחת: "השווער זי"ע (מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך) היה סמל ודוגמא ל'אדם השלם'. אבן הבוחן בחייו לכל דבר ודבר היתה ההלכה הצרופה. היתה לו חשיבה הלכתית, מבט הלכתי, שפה הלכתית ומונחי לשון הלכתיים.
"מו"ח היה הראשון שבירר סוגיות עמוקות בהלכות שבת, בכל ימיו החדיר בלב הציבור את הזהירות בשמירת שבת. ניתן לומר כי הלכות שבת היו חלק מרכזי בחייו, משך כל השבוע הוא עסק בהלכות אלו. לא אגזים אם אומר כי בשבת לא הניף יד, מבלי לברר את ההלכה. הוא היה ממש בן זוגה של השבת, על פי המדרש בבראשית רבה, ששבת התלוננה לפני הקב"ה כי לכל הימים יש בן זוג ואילו לשבת אין בן זוג. אמר לה הקב"ה: 'ישראל יהיו בן זוגך'. בכל פעולה ותנועה הוא עורר שאלות שלא עלו על דעת איש.
"הנני נזכר בשבת הראשונה שפגשתי אותו בתקופת האירוסין, הנושא שדיבר עמי היה איך מותר לשטוף צלחת בשבת, מדוע אין זה נקרא 'בורר'? ומה ההבדל בין זה לרחיצת פרי עם עפר?"
את פסקיו על שבת הוא החל בעקבות בירוריו על נושא החשמל?
הגרז"נ גולדברג זצ"ל: "זה היה נושא נפרד. את ספרו 'מאורי אש' בענייני חשמל בשבת, חיבר מו"ח כמעט לפני שמונים שנה, כשעדיין החשמל בארץ ישראל לא היה נפוץ כל כך. הוא חקר את פרטיו. ספר זה עורר בשעתו הדים נרחבים בקרב גדולי הרבנים ותלמידי החכמים, שסמכו ידם על הספר, למרות שהיה אברך צעיר. הסיבה שהוא נכנס לעובי הקורה בכדי לברר ענין זה, היתה משום שאמו לקתה בשמיעתה, ונאלצה להשתמש במכשיר שמיעה, אך חששה להשתמש במכשיר בשבתות, כי בזמנו עדיין לא ידעו איך המכשיר פועל, ולכן הוא נכנס לעובי הקורה, לברר את העניין ביסודיות, ומכך יצא הספר".
"את נושא הטכנולוגיה בהלכה הוא בירר לא רק לגבי שבת קודש, הוא נכנס בעובי הקורה לברר את פרטי ההלכה בהגדרת ה'רמקול'. הוא בירר הדק היטב את כל צדדי ההלכה, רבות חקר, דרש ובירר אצל מומחים טכנולוגים בכל פרטי המכשירים השונים. הוא נשא ונתן עם כמה מחכמי תורה בעניין, ואף ערך מאמר הלכתי מקיף בענין זה, שהודפס בחוברת מיוחדת. וחזר והדפיס את הדברים שנית בספרו 'מנחת שלמה' [חלק א' סימן ט']. בירור נושא זה היה לא רק לגבי שבת".
ב'נועם שיח' המיוחד עם הגרז"נ זצ"ל, עמדנו על היסוד השלישי שהעולם עומד עליו: גמילות חסדים, לו הקדיש רבינו שעות רבות, וכך מספר: "ידוע ומפורסם, שכל איש מר נפש וכל מי שהיה לו איזו עגמת נפש, או שהיה צריך עצה ועידוד, מצא את מקומו בבית השווער ב'שערי חסד'. כל מי שנכנס אליו קיבל את כל מה שהיה צריך. ראו אנשים שנכנסו אליו כשפניהם עגומות, ויצאו שמחים כשצהלתם בפניהם. לכל אחד הוא מצא את המילה והעצה הנכונה לעודד ולחזק".
"גם בגמ"ח בממון עזר לאנשים מבלי כל פרסום. הוא פעל רבות בענייני צדקה. הוא הראשון שהציע והנהיג להקים 'קופות צדקה ציבוריות', כדי למנוע מאנשי דלא מעלי שעשו מגביות וגייסו כספי צדקה לעצמם, והיה חשש שהכסף לא הגיע לייעודו. מעשי החסד והצדקה שהוא היה עומד מאחוריהם, היו מפעל של צדקה שלא ניתן כלל להבין איך הוא עצמו ניהל זאת, כשלא עירב שום איש בעולם בדרכים שבהן השיג את הכסף ופזרם לעניים ואביונים".
כחתנא דבי נשיאה, שזכיתם להתבשם מניחוחה של תורה, איך ניתן להסביר על כך שהיה מקובל על כל העדות והחוגים, וכי כולם התייחסו לפסקיו וקיבלו את דעתו הבהירה והברורה דעת תורה?
"מעבר לדבקות האמיתית שלו בתורה והלכה, הגדלות שלו באה לידי ביטוי באופן המיוחד שהתנהל עם ציבור שואליו מבקשי הוראתו, עם כל אחד ואחד נהג בתבונה ובחיבה. מעולם לא גילה לשומעי לקחו, מה הוא חושב בכל סוגיא וסוגיא. הוא גם לא קיבל את הגישה האומרת כי כל מה שקיים אצלו, הרי זה כשר למהדרין, ואילו מה שקיים אצל האחר, הוא פסול.
"שמעתי ממנו הרבה פעמים שאמר: 'לכל אדם יש מעלות וחסרונות, וכל אחד צריך להשתדל לקחת את המעלות של השני ולנסות להחדירן אצלו. בשעה שיהודי לומד להביט במעלותיו של יהודי אחר, אזי יצליח להתנהג כמו שצריך על פי התורה'. כך גם בכל חוג ועדה, לכל אחד יש את המעלות שלו. וזה היה הדבר הראשון שחיפש – המעלות".
"מעולם הוא לא גילה מה שנצור בלבו. הייתה לו דעה מגובשת בכל ענין וענין והכל היה בצלילות. הוא חי בזמנים קשים מאוד, ימים של עוני ומלחמה ומחלוקות, אך את דעתו הוא לא גילה. גם אני, כששוחחתי עמו על נושאים רבים, לא תמיד ידעתי את דעתו, הוא כלל לא הביע אותה, לפעמים לקח לי שנים רבות, בכדי לקשר ולהבין את דעתו על הדברים שאירעו בימים עברו. אך הוא עצמו לא נתן שיבינו מה דעתו האישית, וכפי שאמרנו, הוא לא דגל בכך שיש לנהוג כמוהו".
הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל הוסיף לפרפרת נאה וסיפר: "מו"ח היה גם בעל רגש גדול. פעם אחת בראש השנה ספרתי לו שראיתי מעשה בספר אחד, שהיה אדם גדול שהיה ה'מקריא', והבעל תקיעה היה יהודי חסידי, והוא החל לבכות קודם התקיעות. אדם גדול שעמד לצדו גער בבעל התוקע: 'מה אתה בוכה? האם גם קודם אכילת מצה אתה בוכה? טרם קיום ועשיית מצוה לא צריך לבכות!'.
"והיה לו למו"ח צער גדול מזה כל הראש השנה, איך זה שמבטלים מיהודי הרגש של מצוה. גם לי היה צער גדול על זה שספרתי לו את המעשה. כי הוא ממש לא נרגע מזה כל ימי ראש השנה. 'וכי מה היה אכפת לו לאותו אדם, כי הבעל תוקע בוכה קודם התקיעות? אינני מבין!' – הוא חזר על פתגם זה שוב ושוב. כך בכל ההרגשות שלו היה מדוד ומזוג. והכל הגיע לידו מלימוד תורה לשמה. ו'לשמה' הכוונה ע"מ לקיים, וכל מה שלמד היה ע"מ לקיים".
"גם בסוף ימיו כשגופו היה חלש, אור תורתו האיר בכל קצווי תבל, הוא היה בישוב הדעת עד הרגע האחרון, כמו בצעירותו. למרות חולשתו, הוא קיבל את כל אדם ואדם בחמימות ובסבר פנים יפות, במיוחד לאנשים אומללים, מסכנים, שבורים ונכאים, השתתף בשמחתם, וכשכאב להם היה מיצר בצערם ובצרותיהם, והם קיבלו ממנו נוחם".
"הוא היה אדם השלם, יחד עם היותו גאון הדור בתורה, בהלכה, בהוראה, בצדקות, בענווה, בחסד, ברוממות המידות, בתפארת האדם, במידת האמת, בישרות, מוכתר בכל מדה נכונה, במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם – ועל כל זאת היה גם חד בדרא, בתחבולותיו להתלבש באצטלא של ענווה ופשטות, אותה השכיל והצליח לעטר באבני חן של צניעות, שכל כולה יופי והדר", הפטיר אז חדב"נ הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג, את שיחתו המרתקת על חיי חותנו הגדול.
(חלקים מתוך מאמר ב'המודיע' אלול תש"פ)
הרב טוביה פריינד
אני רוצה לכתב מכתב לרב טוביה פריינד ולהגיב על מאמר שהוא פרסם ב"המודיע". אולי יש לכם את כתובת העמייל שלו או של מערכת המודיע?
בתודה מראש
חג שמח