מתי לא חל הכלל "ספקא דרבנן לקולא"? • מדוע ראוי להחמיר בספק בקשר לנטילת ידים לסעודה? • האם ספק שניתן לבררו נחשב כספק?
יום ראשון כ"ט באלול תשע"ו
מתי לא חל הכלל "ספקא דרבנן לקולא"?
כלל הוא בידינו: ספקא דרבנן - לקולא, בין ספק במציאות, ובין ספק בדין, כלומר, מחלוקת פוסקים שלא הוכרעה. אולם, לכתחילה, אם יש אפשרות זמינה וקלה להחמיר, דהיינו שיכול לקיים מצוה דרבנן בשני אופנים, שבאחד בודאי יוצא ידי חובה, ובשני ספק אם יוצא ידי חובה - יש להחמיר. ויש אומרים שאף בדיעבד, כגון שספק אם קִיים מצוה דרבנן, אם קל להחמיר, דהיינו לשוב ולעשות את מעשה המצוה - יש להחמיר; וכך יש לנהוג. ואם מדובר במצוה דרבנן שעונשהּ חמור - ראוי להחמיר אף כשהדבר כרוך בטרחה. ואם יש חזקה שקיים את המצוה כדין - לכל הדעות ניתן להקל. [סעיף יא, ס"ק מו, מז, נא, נב ו־נג, ושעה"צ ס"ק מט, נד ו־נה; וראה ביאורים ומוספים דרשו, 48]
מדוע ראוי להחמיר בספק בקשר לנטילת ידים לסעודה?
לפי האמור, אם יש ספק בקשר לכשרות המים או הכלי לנטילת ידים לסעודה, שהיא מצוה דרבנן, ויש מים אחרים או כלי אחר זמינים לנטילה - אין ליטול במים ובכלי המוטלים בספק; ואם כבר נטל בהם - יטול שנית במים ובכלי האחרים, ללא ברכה. ואם אין מים אחרים או כלי אחר - מותר ליטול במים ובכלי המוטלים בספק, וכל שכן שאם כבר נטל בהם אינו צריך ליטול שנית; אך ראוי לחפש מים אחרים וכלי אחר וליטול בהם, כיון שאכילה ללא נטילת ידים כדין גורמת לעניות חלילה. ואם נטל ידיו כדין, ונוצר ספק שמא נטמאו - בכל מקרה אינו צריך ליטול שנית. [סעיף יא, ס"ק מו, מט, נא, נב ו־נג, ושעה"צ ס"ק מט, נד ו־נה; וראה ביאורים ומוספים דרשו, 48]
האם ספק שניתן לבררו נחשב כספק?
האמור לעיל בנוגע לספק שנוצר לפני קיום המצוה דרבנן, הוא דוקא בספק שלא ניתן לבררו, אבל ספק שניתן לבררו - אף אם האדם העומד לקיים את המצוה אינו יכול לבררו - אינו נחשב כספק אלא בדיעבד, כשכבר עשה את מעשה המצוה באופן שיש בו ספק. ויש שכתב שאם לאדם זה אין אפשרות לברר את הספק, הרי זה נחשב לספק. ובנטילת ידים לסעודה - ספק שלא ניתן לבררו הוא, לדוגמה, אם המים נטמאו, או אם נעשה בהם שימוש הפוסלָם (ראה שולחן ערוך לעיל סעיף ב), וספק שניתן לבררו הוא, לדוגמה, אם יש במים כמות של רביעית הנדרשת לנטילה, או אם הכלי שלם. [ס"ק מז ושעה"צ ס"ק מח; ביאורים ומוספים דרשו, 49; וראה שונה הלכות סכ"ד]