כל שבעת ימי הפסח שאלנו את עצמנו קושיא עצומה (בשעת ההלל): "מה אשיב לד' כל תגמולוהי עליי". הקושיא התעצמה אצלי ביותר בשעת ההלל בליל יו"ט שעות ספורות לאחר הנס הגדול שהקב"ה הצילנו ברחוב הסמוך לנו בירושלים, בנס גלוי ממש, ממחבלים רוצחים שזממו דבר נורא והקב"ה הצילנו מידם באופן מופלא ונסי.
איני יודע תשובה לשאלה קשה זו. כנראה אין לה מענה, כי באמת מה אוכל להשיב לד' וכפי שהטיב לפרש עץ יוסף (סידור אוצר התפילות) "כל תגמולוהי עלי – הלא כל מה שגמל עמי כולם עדיין עליי, שלא שילמתי לו כלום ולא אוכל לשלם לו גמול".
אך עלינו לשאול ולחזור ולשאול את עצמינו תמיד שאלה זו ללא הפסקה, לחיות עם שאלה זו, ומכיוון שמעולם לא השבנו לו כלום ואין בכוחנו להשיבו, לכן עלינו לעשות כפי שאומרים אנחנו ב'נשמת' "אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, אין אנחנו מספיקים להודות", אך אין פוטרנו מהמינימום להודות כפי כוחנו "על כן אברים שפילגת בנו ורוח ונשמה שנפחת באפינו, הן הם יודו ויברכו". להתחזק ב"לשמור, לעשות ולקיים"; להתחזק בלימוד התורה שהיא המפתח לכל, כפי שאמר שמואל (א טו, כב) "הִנֵּה שְׁמעַ מִזֶבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים". לשמוע בקול ד' ולהקשיב לדבריו הוא טוב ועדיף מקרבן משובח.
שבוע קודם לכן, במוצ"ש תזריע, חווינו כל תושבי הארץ ללא יוצא מהכלל נס עצום ומופלא בהתקפה רצחנית בלתי נתפסת של מאות טילים וכטבמי"ם משוכללים מאיראן, ואף אחד מהם לא הזיק לא בגוף ולא ברכוש. הלא אפילו את הקאסמים הפשוטים לא מצליחים ליירט את כולם, וכאן לא נפל כלום ומה שנפל היה רק על אויבינו שונאינו מבקשי רעתינו ר"ל.
בערב שבת הגדול התפרסם בשם ראש הישיבה מרן הגר"ד לנדו שהרבנים יעוררו את הציבור בחובת ההתבוננות וההודאה בנס שחווינו.
בהקבלת פניו בחול המועד, אמרתי לו שדבריו חיזקו רבים. השיבני 'מה אמרתי? פשיטא, מאי קא משמע לן'. אכן כבר לימדנו המסילת ישרים (בהקדמה) שדווקא הדברים הפשוטים, ההעלם מצוי "כפי רוב פרסומם, וכנגד מה שאמיתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה". כששאלתי את ראש הישיבה מה התשובה לשאלה מה אשיב לד', ענה במתק לשונו 'בשם ד' אקרא' והם הם הדברים.
צריכים אנו לשוחח על כך עם בני הבית ולא לתת לדברים לעבור סתם כך. מלבד החיוב כלפי שמיא זו גם חובת אדם לאשתו ולילדיו, לא להשאיר את ההתפעלות אצלו בלבד, אלא לשתפם בה ולרוממם איתה "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו". שמעתי ממו"ר המשגיח הגר"ש וולבה זצ"ל "אדם שמתרומם ומשאיר את אשתו מאחור ולא דואג לרומם אף אותה ברוחניות באופן שמתאים לה, וכי זהו אוהבה כגופו?.
מבחן האמונה של האדם נמדד בהודאה. בשעת צרה כולם מתפללים לה'. כל אחד שיש בו קצת אמונה יודע לפנות לה'. אבל בשעת שלווה, כשהכל טוב לו, לייחס את זה לה' – זו האמונה האמיתית. זהו "זובח תודה יכבדנני" (תהילים ג, כג).
שימת לב היא סיבה להמשיך הטובה
כשאנחנו שמים לב לטובות ה', היא סיבה להמשיך את הטובה (חובת הלבבות עבודת האלוקים ג) כפי שאמר רבינו הגאון רבי עקיבא איגר כשהוזמן על ידי מלך פרוסיה לאחר שניצח במלחמה וביקשו לדרוש במסיבת הניצחון. בתוך דבריו אמר (חידושי רע"א אריאלי ברכות נד; שו"ת ח"ח בסופו) "כשם שהמטיב לחברו, אם המקבל מכיר בטובתו גורם לנותן שיחזור וייטיב, אך אם אינו נותן תורה גורם בזה שימנע טובתו מכאן ולהבא, כמו כן אם אנחנו מכירים בטובת ה' יתברך עלינו ומודים ומברכים אותו, זה גורם שיוסיף ה' להיטיב עמנו. אבל אם אנחנו כפויי טובה חלילה מבלי לברך ולהלל לה', זה גורם שימנע ה' הטוב מאיתנו ולא יוסיף הראותינו נפלאותיו וישועותיו עמנו.
וזה פירוש הכתוב (תהילים ג, כג) זובח תודה יכבדנני וְשָׂם דרך אראנו בישע אלוקים שבזביחת התודה הוא שם דרך שאחזור עוד ואראנו בישע אלוקים. ולזה כיוונו חז"ל (ברכות לה) 'כל הנהנה מהעוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל לקב"ה וכנסת ישראל' אם הוא כפוי טובה ונהנה בלא ברכה גוזל לקב"ה במה שהיה מוטל עליו החיוב לברכו, וגם גוזל כנסת ישראל שמונע ההשפעה וההטבה לעולם וכולם מפסידים על ידו".
הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל המשיל לאורח שבעה"ב הכין עבורו ארוחה טובה, מזינה וטעימה, אוכל יקר ומשובח. אך האורח תוחבו לתוך פיו ואפילו אינו טורח ללעסו היטב, ותוך שלש דקות מסיים הארוחה בלי להרגיש כלל את ההשקעה המרובה. אין ספק שדבר זה יגרום אכזבה ותסכול רב לבעה"ב ולא יכין פעם נוספת ארוחה כל כך טובה לאורח זה שאינו מרגיש בטובת הארוחה. כשהקב"ה עושה לנו חסדים, נסים גדולים, אחד אחרי השני ואיננו מעריכים ושמחים בם, הוא עלול להסס ח"ו אם לתת לנו מתנות יקרות כאלה פעם נוספת.
מדוע עדיין לא מברכים 'הגומל'?
מהראוי להביא מה שהשיבני מו"ר רבינו מרן הגרי"ש אלישיב זצוקללה"ה בתקופת האינתיפאדה לאחר שמכוניות תופת שהוסתרו בשכונות בית ישראל-מאה שערים בירושלים ובחסדי ד' התגלו בעוד מועד ונוטרלו.
לאחר היוודע הנס הגדול בני השכונה קבעו את מוצ"ש שלאחר מכן לריקודי שמחה והודאה ברחובה של עיר. שאלתי למו"ר האם מהראוי להשתתף בחגיגות אלו. השיבני: 'אילו היינו יודעים שבזה הסתיים, יש מקום לכך, אך כיון שיודעים אנחנו שמנסים הלאה ה' ישמרנו, אין מקום עדיין לריקודים'.
בוודאי חובה להודות לד' על כל נס ועל כל הצלה שעושה עמנו, אך כשם שאין מברכים הגומל קודם שנחלץ מהצרה לגמרי, כמו שכתב המ"ב (ריט, שעה"צ א) שאין לברך הגומל עד סוף הדרך שיעלה לגמרי מן הים ליבשה לא כשעולה ליבשה באמצע הדרך, וכן חולה שהבריא דווקא כשהולך כבר על בוריו (מ"ב שם כ'), כ"ש שאין מקום לריקודים ומחולות בחוצות כשעדיין אנחנו בעיצומה של הצרה ר"ל.
בד בבד עם ההודאה, עלינו להמשיך בתפילה ותחינה על אחינו בית ישראל הנתונים בצרה ובשבי הקשה והאכזרי, כדברי הרמב"ם (ברכות י, כו) "כללו של דבר לעולם יצעק אדם על העתיד לבא ויבקש רחמים ויתן הודיה על מה שעבר ויודה וישבח כפי כחו" ובכלל זה שיפור המעשים לטובה, ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה, בפרט בענייני בין אדם לחברו.
('שואלין ודורשין', פר' קדושים תשפ"ד, גיליון 326)