לא יהיה קל בליל הסדר השנה לנו, יושבי א״י ואחינו שבחו״ל המיוסרים, ומשפחותיהם של מאות אנשים בארה״ב, באירופה, בצרפת, באנגליה ועוד שלדאבון לב עלו בסערה השמימה. ובכל זאת צריך לשמוח ביציאת מצרים, לראות נסים בתוך הכאב, לחזות באורות המתנוצצים בתוך החושך, זו התכלית של סיפור יציאת מצרים!
כאב ועצב כפול ומכופל. הכאב העיקרי הוא על אותן נפשות יקרות שעלו בסערה השמימה, ועל אלפים אחרים המתייסרים על מיטת חוליים. כאב גדול ודאגה כי אנחנו לא יודעים מה עוד צפוי. הכאב כפול ומכופל על שנסגרו בתי מדרשות. אנחנו לא אוהבים לראות בתי כנסיות ובתי מדרשות ריקים. ערב ר״ח ניסן בבית מדרשי היו עשרה אנשים ולא יותר ועוד עשרה בעזרת נשים, צמנו קראנו "ויחל" ואמרנו תפילת יוכ״ק ונפרדתי בדמעות מבית מדרשי, שבו לא הפסקתי לרגע מהרבצת תורה במשך 23 שנה – וקשה לי להיפרד.
לפני כשבועיים, כשראיתי אחיות נכנסות לבידוד, סגרתי את בית הכנסת בבית החולים "שערי צדק" כדי להגן על החולים. סיפר לי ידידי, הפרופ׳ מבית החולים, שכאשר נעלו את בית הכנסת, ניגשה אליו אחות וביקשה אם לא אכפת לו שישאירו את האור דולק. קשה לראות בית כנסת נעול ואין בא בשעריו. קשה שבעתיים לראות בית כנסת חשוך. זה נגע ללבי. הוא השאיר את האור.
והאור הזה מאיר את הבתים שלנו. הוא לא כבה. במגילה (כט.) כתוב על הפסוק ״ואהי להם למקדש מעט״ – ׳אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל׳, וכשם שאני מנסה לדמיין שזה שבת הגדול אחר הצהריים, כך כל אחד צריך לדמיין, כל אחד שיושב בביתו עם הילדים ועם המשפחה, שזה בית מדרש. כל חדר בבית צריך להיות בית מדרש, והאור העצום שבוקע ועולה מבתי כנסיות ובתי מדרשות צריך להאיר את הבתים שלנו. האור הזה לא כבה. אנחנו נאלצים להיפרד מבתי כנסיות. זו לא גזירת שמד, זה פיקוח נפש, והוא גובר על חילול שבת ואכילה ביום הכיפורים וגובר גם על תפילה בציבור.
לא נזרקנו מבתי כנסיות, סגרנו אותם מרצון, אבל אנחנו לא נפרדים מהם. אני מפציר באברכים ובעלי משפחות: תשמרו על הסדרים, על שגרת חיים של תורה ותפילה, תתפללו יחד עם הילדים בבית, תדמיין שאתה ש״צ, תסיים כל פרק בקול, תלמדו ביחד שיעורים קבועים. כל בית וכל חצר צריך להיות בית מדרש, איש איש ומשפחתו, וצריך להתפלל שבקרוב הקב״ה ייקח את המגיפה הזו ונוכל שוב לגדוש בתי כנסיות ובתי מדרשות מאות ואלפים, שנראה חסדי שמים גדולים.
(כאן עבר הגאון שליט״א לדון בהלכות הפסח הנוגעות לשנה זו. אנו מדלגים לחלק ה׳אגדה׳ שהשמיע בדמעות בסוף הדרשה)
לשמוח, למרות הכל
הסדר השנה יהיה שונה מכל הסדרים. הורים יתגעגעו לילדים וצעירים לא ידעו את מקומם, כאשר רגילים היו להיות סמוכים על שולחן הוריהם וסביהם. אני רגיל שיושבים סביב לשולחני חלק גדול מבני המשפחה, עשרות נכדים כ״י. השנה כנראה שאשב לבדי עם זוג אחד מילדיי.
האם זה יהיה סדר עצוב? חס וחלילה! אין ליל סדר עצוב. ׳ליל סדר עצוב׳ זה תרתי דסתרי. אסור שיהיה עצוב. בעז״ה
נתחזק ויהיה לנו ליל סדר שמח. נתחזק בישועת ד׳ שהרי כל ליל סדר זה מעמד של אמונה וביטחון. מי ייתן שהקב״ה יעשה לנו נסים ונפלאות ונוכל לחגוג ביחד עם כל בית ישראל ולהקריב קרבן פסח, אבל אם לא נזכה לנסים נשב איש איש בביתו עם המשפחה הקטנה, נשמח ונתחזק באמונה וביטחון.
אספר לכם מה ששמעתי מאבי מורי פעמים רבות. אבי זצ״ל היה נוהג לספר זאת על ליל סדר שעבר במירדורף בגרמניה תש״ה. הוא הגיע לאושוויץ ביו״ט ראשון של שבועות תש״ד. מו״ר קדוש ישראל הרבי מקלויזנבורג זצוק״ל הגיע לשם יום אחריו. סיפרתי פעמים רבות על המפגש הראשון ביניהם, אבל חלפה כמעט שנה ולקראת פסח הם היו יחד במירדורף. הרבי מצאנז דאג כמה שבועות: מה נעשה בפסח? חלילה לא נאכל חמץ. מה היה לאכול תחת הנאצים הארורים ימ״ש. פרוסת לחם ונוזל דלוח שקראו לו מרק, ובבוקר עם הלחם מים שחורים שקראו להם קפה. קומץ קטן של יהודים השיגו קצת תפו״א וקצרו מפיהם לחסוך תפו״א לימי חג הפסח, והצליחו לחסוך. שבוע לפני פסח הנאצים מצאו את המטמון והשמידו אותו. הרבי היה סמוך ובטוח: לא נאכל חמץ ונאכל מצות!
כולם הסתכלו עליו בתימהון. אבי סיפר לי שהיה מומר אחד שהקניט את הרבי: כבר קיבלת מצות?… והצדיק היה סמוך ובטוח בישועת ד׳, נאכל מצות. פלאי פלאות. שבוע לפני פסח הוציאו עשרה יהודים מהמחנה ונשלחו לעזור לגויים לחפור ולהוציא תפו״א שטמנו בימות החורף, והיהודים שעזרו לגויים הצליחו לגנוב קצת תפו״א חזרה למחנה.
יומיים לפני פסח, לקראת סוף המלחמה, הייתה הפצצה כבדה של בנות הברית. הפציצו תחנת רכבת ורכבת שחנתה בתחנה התרסקה כליל. הנאצים הוציאו יהודים לפנות את פסי הרכבת כדי שיוכלו להמשיך ברשע שלהם. בדרך נס קרון אחד נשא חיטה וכמות עצומה של חיטה התפזרה. היהודים הגניבו חיטה לתוך המחנה. יום לפני ערב פסח כתשו את גרגרי החיטה, הדליקו אש ורידדו עם מים בצק, העמידו שומר ליד פתח המבנה שאם חלילה מישהו יתקרב שיודיע לכולם. אפו מצות והרבי אמר הלל כמו שאנו נוהגים באפיית מצות.
ערב פסח, אחד היהודים היה בבית חולים של המחנה. בדרך כלל זה היה ׳שער של העולם הבא׳, ואף אחד לא ביקר שם. הייתה סכנה עצומה להידבק במחלה כמו כעת מהקורונה, והרבי מצאנז הלך לבקר יהודי בשם אהרן פירסט, נתן לו כזית מצה ואמר לו "מיכלא דאסוותא". בזוה״ק כתוב שמצה זה מאכל רפואה, ובדרך נס פלוני שרד ונסע לאמריקה אחרי המלחמה. בליל הסדר ישב הרבי עם עוד כעשרה יהודים, מקצתם היו מנהיגי ישראל אח״כ, ואבי ישב שם. הרבי אמר את כל ההגדה בעל פה בהתלהבות עצומה ובשמחה גדולה.
הניסים שבתוך הכאב
אנחנו עם למוד סבל וניסיונות, הסבל במירדורף תש״ה היה קשה יותר מלילות הסדר שיהיו לנו השנה. תמיד התחזקנו.
כשאני מספר למשפחה שלי, אני מוסיף משל מהגדה של פסח של ה׳שואל ומשיב׳, הגרי״ש נטנזון זצוק״ל: איך אנחנו שמחים ביציאת מצרים אם מזמן חזרנו לגלות? איך הם שמחו בגיהנום בגרמניה, שהייתה אולי יותר קשה מגלות מצרים?
אמר ה׳שואל ומשיב׳: משל ליהודי שהיה עני ואביון והתפלל שהקב״ה ייתן לו שפע ברכה והצלחה. בדרך נס ופלא מצא אוצר גדול ויצא מאפלה לאורה והיה בעל ממון רב. בכל שנה באותו יום עשה סעודת הודיה לקרובים ושכנים וידידים והיה מודה ומהלל. עברו כמה שנים, נהפך עליו הגלגל ואיבד כל נכסיו ושוב היה עני ואביון. ילדיו דאגו כשהתקרב היום השמח הזה, שבכל שנה חוגגים ושמחים, איך זה ישפיע עליו, ויהי לפלא שהאבא הזמין את האורחים הקבועים.
הם הגיעו, האבא יושב עם לחם צר ומים לחץ ושר ושמח ומודה להקב״ה. אחד הילדים העז לומר: זה לא ליל הסדר ולא אקשה ארבע קושיות, אבל יש לי קושיה אחת: תסתכל על השולחן, למה הזמנת את כולם? למה אתה כ״כ שמח?
אמר האבא, אני אסביר לך: כשאני התפללתי שהקב״ה ייתן לנו שפע, לא השתוקקתי ליהנות מהעוה״ז, אלא דאגתי לכם הילדים, לעזור לפרנסת הבית שאצליח לגדלכם. באותן שנים קריטיות שגדלתם, נתן לי שפע בורא עולם, ולמדתם הרבה תורה, ועכשיו החליט להעביר למישהו אחר, מדוע שאפסיק להודות ולהלל לו?!
ביציאת מצרים נכנסנו לארץ ישראל, הארץ שהקב״ה הבטיח לאברהם יצחק ויעקב, יש לנו הרבה נכסים, את התורה שלמדנו בבתי כנסיות ובתי מדרשיות אף אחד לא ייקח מאתנו לעולם, ועל זה שמחתנו בכל שנה וגם במירדורף תחת הנאצים ימ״ש, מצאו אותם הצדיקים את תעצומות הנפש לשמוח.
גם אנחנו כולנו, יושבי א״י ואחינו שבחו״ל המיוסרים, ומאות אנשים בארה״ב ואירופה וצרפת ואנגליה ועוד שלדאבון לב עלו בסערה השמימה בשבועות האחרונים והשאירו משפחות שלא קל יהיה להם בליל הסדר, ועם כל זאת צריך לשמוח ביציאת מצרים, לראות נסים בתוך כל הכאב הזה, לראות אורות מתנוצצים בתוך החושך, זה התכלית של סיפור יציאת מצרים.
לא להתעצב, להתקרב
אנחנו אומרים הלל בליל הסדר, שני פרקים ראשונים לפני הסעודה לפני מצה ומרור, והשאר אחרי הסעודה. שני הפרקים הראשונים מדברים על יציאת מצרים והאחרים לנו ולדורות.
ליל הסדר עד למצה ומרור ושולחן עורך עסוקים ביציאת מצרים. ההלל הפיוטים אחר כך לעתיד לבוא. אמרתי הרבה פעמים כי יהודי לא חי בהווה, לאורך הגלות היה קשה וכואב. יהודי זוכר את העבר ומתדפק עליו וממנו שואבים כוחות ועצמות נפש שהעיניים צופות למזרח ומחכות לראות עלות השחר של משיח. אנחנו זוכרים את הנסים של יציאת מצרים ומהנסים ההם שואבים את כוחות הנפש לצפות לביאת הגואל. שני הפרקים הראשונים שייכים לעבר, השאר זה בציפייה לגאולה לעתיד.
רבותיי, ימים קשים עוברים עלינו. כיצד צריך לנהוג בימים אלו? אנחנו חייבים לזכור את דברי הרמב״ם בתחילת הלכות תעניות האומר שצרות עוברות על הציבור מצווים לזעוק ולהריע וזה מדרכי התשובה שבזמן שתבוא צרה יזעקו וידעו שבגלל מעשיהם הרעים, ואם יאמרו זה מנהג העולם זו דרך אכזריות. כי אם לא נתפלל לא נזכה לישועה. הרמב״ם מפרש ״אם תלכו עמי בקרי״ – מלשון מקרה, שצרות פוקדות את כל העולם אסור לתלות במקרה. אנחנו מאמינים בהשגחה פרטית. הכל בידי שמים. זה פוקד גם עמים אחרים. מדובר במגיפה כלל עולמית.
הגמרא ביבמות אומרת: ׳אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל׳, ורש״י מפרש: כדי לייראם שיחזרו בתשובה. הקב״ה מדבר אלינו ודורש מאתנו. כ״כ הרבה נכנסו לבידוד, חשבתי בליבי: הקב״ה אומר לנו: טייערע קינדרלאך! אני מנסה לדבר אליכם הרבה זמן ואין לכם זמן בשבילי, אולי עכשיו בבידוד שאין לכם לאן לרוץ ולמהר, אולי תקשיבו, יש לי מה לומר לכם.
מה הוא רוצה לומר? לא נביא ולא בן נביא אנכי ונבואה פסקה בישראל. אף אחד לא יודע מה בדיוק צריך לתקן, אבל כל אחד יודע שצריך לתקן, ויודע מה הוא צריך לתקן! קל לדרוש מהשני, אבל דרך התורה מה אני צריך לתקן, בתורה, בעבודה וקדושה, ושמירת העיניים, כל אחד אמור לדעת אם רק ירצה. צרות לא באות בחינם, זה מעמודי האמונה. ח״ו שנתלה במקרה.
צריכים לשמור על הכללים אבל זה לא הדבר היחיד, אלא בעיקר לחזור בתשובה ולתקן. זה צרה מיוחדת במינה. כל אחד בחרדה. ידענו מלחמות, עיקר הסכנה לאלו שבחזית. בשנים האחרונות גם העורף בסכנה, מי לא מרגיש את כאבם של אנשי הדרום ויש חדר מוגן. בפני הווירוס קורונה אף אחד איננו בטוח. אין לאן לברוח וזה פוגע בכולם כי הקב״ה רוצה לעורר אותנו. ילדים, הגיע זמן להתעורר וצריך לחזור בתשובה! וכל אחד צריך לשמוע את הקול שמדבר אליו.
"קול דודי דופק פתחי לי".
בפסח קוראים שיר השירים והדוד דופק בקול גדול שנשמע מקצה העולם ועד קצהו והקב״ה מקווה שילדיו ישמעו את הקול הזה. תשובה תפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה. עלינו להתחזק באמונה וביטחון ולשמוח בשמחת החג. בשעת המגיפה אסור להתעצב אבל כן לעשות תשובה. לא עיצבון, אבל כן חשבון נפש.
כל אחד צריך להתחזק. תנצלו את השעות בבית עם הילדים יותר תשומת לב לילדים. זה הזמן של "ושננתם לבניך". אברכי כולל עם ילדים, אין עכשיו חברותות, תלמדו עם הילדים, כדי שהחוויה הזו קשה ככל שתהיה, תיזכר כחוויה טובה עם כל הכאב והעצב על החולי ואובדן הנפשות, צריך לנצל באופן חיובי להוציא יקר מזולל. להתחזק, לדבר עם המשפחה על אמונה וביטחון, על ניסיונות של אברהם אבינו אב המון גויים בכוחות עצמו דבק בהקב״ה, הניסיונות שלו מפורשים בדברי חז״ל ומהרגע הראשון שנתגלה אליו הקב״ה כל ימיו היו ניסיונות ועמד בכולם. בכל דור ודור עמדנו בניסיונות ונעמוד בעז״ה גם בניסיון הזה.
שהקב״ה ישמח לבבנו, יסיר המגיפה. ישועת ד׳ כהרף עין וירפא שבורי לב, שנוכל בקרוב לחזור לשגרה מבורכת, שהאור יחזור לבתי כנסת בעולם ונזכה להודות ולהלל לשמך הגדול על נסיך שבכל יום עמנו. מי ייתן שכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות ועוד בפסח זה נזכה לישועת עולמים ולגאולה שלמה ונאכל מן הפסחים ומן הזבחים על קיר מזבחך במהרה בימינו אמן.
(יתד נאמן)