שלמה המלך בחר לבקש: "ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע"
הבקשה נשאה חן בעיני ה' , והוא אמר לו: "הנה נתתי לך לב חכם ונבון… וגם אשר לא שאלת נתתי לך גם עושר גם כבוד".
יש להתבונן, הן לכאורה כל אחד מאתנו היה מבקש תורה ויראת שמים. מה המיוחד אפוא בשלמה המלך, שזכה לקבל שכר כפול ומשולש, והקב"ה נתן לו גם את החכמה שביקש וגם את כל מה שלא ביקש?
אלא, אכן, אצל כל אדם תורה ויראת שמים הם רצונותיו העיקריים. אבל בנוסף להם הוא רוצה גם כסף, כבוד, בריאות ואריכות ימים. חוץ מלזכות לתורה, שהיא אמנם שאיפתו העיקרית, הוא רוצה לזכות גם בעולם הזה.
יחודיותו של שלמה המלך הייתה בכך שהבקשה: "ונתת לעבדך לב שומע" הייתה הבקשה היחידה! לא הייתה כל בקשה או שאיפה לדבר אחר בחיים, זולת בקשת החכמה.
מספרים שפעם בא חסיד אל האדמו"ר מרוז'ין זצ"ל ואמר לו: "ידועה הסגולה לבקש על עשירות בעת שהחזן מגיע, בקדושה של תפילת נעילה, לתיבות 'איה מקום כבודו'. והנה אני", מספר החסיד, "מכוון כבר כמה שנים בתיבות אלו, ועדיין לא זכיתי לעשירות הכיצד?"
נענה האדמו"ר והשיב לו:" סגולה זו עובדת אצל מי שכל התפילה מכוון כמו שצריך: כשהוא אומר 'תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך', הוא מכוון על כך שהבריות יכירו במלכות ה', וכשהוא אומר 'ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך', הוא מכוון על מלכות ה' שתתגלה בעולם. אדם כזה, שגם מכוון לעשירות במילים: 'איה מקום כבודו'- זוכה לעשירות.
אבל מי ש'ותן פחדך' חושב על כסף, ב'תמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך', חושב על כסף, וגם ב'איה מקום כבודו', חושב על כסף – אינו זוכה לעשירות"…
מבעט בסוכתו ויוצא
הגמרא (עבודה זרה ג ע"א) מספרת, שלעתיד לבוא, בעת שהגויים יראו בכבודם של ישראל, הם יבקשו מהקב"ה שיתן להם מצוה, ויבדוק אותם אם הם מקימים אותה או לא. אם אכן יעמדו במבחן, ויקיימו את המצוה- גם הם רוצים לזכות לחיי העולם הבא.
הקב"ה יתן להם את מצות סוכה, שנקראת "מצוה קלה" ויצווה עליהם לעשותה. הגמרא מבארת: "ואמאי קרי ליה מצווה קלה? משום דלית בה חסרון כיס".
רבי יעקב גלינסקי זצ"ל היה אומר: אם היית אומר לגוי לקיים מצוות ארבעת המינים, והוא היה שומע שלולב עולה מאה שקל – הוא היה מתעלף… איך אפשר להוציא סכום כזה על ענף אחד? ואם היה שומע שאתרוג עולה שלוש מאות שקל – הוא היה שובק חיים… זוהי ממש התאבדות לשלם על לימון אחד שלוש מאות שקל… הקב"ה יודע שלגויים אין סיכוי להצליח במבחן על מצוה זו…
לכן הוא נותן להם את מצות סוכה, בה ניתן לאסוף כמה ענפים, כמה קרשים, עם קצת פסולת של גורן ויקב, וכבר אפשר לקיים את המצוה. בלי כל הוצאות כספיות…
הגמרא ממשיכה: "מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו".
ומדוע דווקא בראש הגג? מדוע לא בחצר? אומר הרב גלינסקי: "הגויים חוששים שאם הם יעשו את הסוכה בחצר – יבואו אורחים… אנשים סקרנים עלולים לבוא לראות את הסוכה ולבקש להתארח… לכן הם עושים בראש הגג, שם אף אחד לא רואה אותם ואין חשש לאורחים…
הגמרא מספרת: "והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא".
שואלת על כך הגמרא: והרי גם בישראל, המצטער מהישיבה בסוכה ביום שרב – פטור מן הסוכה? הגמרא משיבה: "נהי דפטור, בעוטי מי מבעטי". ישראל גם אם הוא פטור מן הסוכה – הוא לא בועט בה! הגויים – בועטים בה.
"מיד הקדוש ברוך הוא יושב ומשחק עליהן, שנאמר (תהילם ב,ד) 'יושב שמים ישחק'. אמר רבי יצחק: אין שחוק לפני הקדוש ברוך הוא אלא אותו היום בלבד".
נשאלת השאלה: הרי הגויים מודעים לכך שזוהי שעת מבחן עבורם! הם יודעים שהם עומדים בפני בחינה גורלית שתקבע את גורלם לנצח נצחים. מדוע אין הם יכולים להתאפק ולא לבעט בסוכה?
התשובה לכך היא: הבעיטה אינה בעיטה חיצונית, ברגליים. הבעיטה היא בעיטה פנימית, שמתבצעת עמק בתוך הלב פנימה!
באורם של דברים: לגויים אין קשר פנימי למצוה, גם אם יקיימו אותה. משום כך, כשניתנת להם ההזדמנות להיפטר מקיומה – הם שמחים, וזוהי ה"בעיטה" המדוברת – השמחה מההזדמנות להיפטר מן המצוה, שמחה המלמדת שאין להם כל קשר מהותי, פנימי ועמוק למצוה.
לא כן היהודי. יש לו קשר פנימי עמוק למצוה, קשר הנובע מהקשר הפנימי והעמוק שיש לו עם בורא עולם. לפיכך גם אם הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה, או הוריד גשמים, והוא "מצטער" הפטור מן הסוכה- מכל מקום הוא מצטער על כך בליבו. צר לו שעליו להפסיד את קיום המצוה, ולצאת מן הסוכה. עבורו זהו "סימן קללה", כמו שאמרו חז"ל במשנה (סוכה ב, ט): " משל למה הדבר דומה? לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו רבו קיתון על פניו, ואמר לו: אי אפשי בשימושך". צר לו ליהודי על כך שהוא פטור מן המצווה. צער המראה על הקשר העמוק שיש בינו לבין המצוה.
על מצוה צריך לשלם!
מספרים חז"ל (סוכה מא ע"ב): "מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, שהיו באים בספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד, שלקחו באלף זוז". הגמרא שואלת: "למה לי למימר שלקחו באלף זוז?" ומשיבה: "להודיעך כמה מצוות חביבות עליהם".
שואל ה"ערוך לנר": בשלמא מרבן גמליאל, ששילם על הלולב אלף זוז, ניתן ללמוד עד כמה מצוות חביבות עליו, אבל הגמרא אינה אומרת: "להודיעך כמה מצוות חביבות עליו", אלא: "כמה מצוות חביבות עליהם", וזה קשה, שהרי מהיכן רואים את חביבות המצוה על כולם?
הוא תירץ: אם מחירו של הלולב העפיל לאלף זוז, כנראה היו רבים שהתמודדו על רכישתו. רבים רצו לזכות בו, וכל אחד הציע מחיר גבוה יותר, עד שבסופו של דבר נסק מחירו לאלף זוז, ורבן גמליאל זכה בו. עצם העובדה שרבים חשקו לזכות במצוה, ולשלם עליה סכומים גבוהים, מראה עד כמה "מצוות חביבות עליהם".
מספרים בשם רבי יהודה הורביץ, חתנו של ה"אמרי חיים", שכאשר שמע שדודו, האדמו"ר מוישוא, שוכב בבית החולים שבעיר קלויזנבורג. הוא סיפר על כך לאביו, והלה אמר לו: "בוא וניסע יחד לבקר את החולה".
הם הגיעו לתחנת האוטובוס והמתינו לבואו. לאחר כמה דקות של המתנה, פנה רבי יהודה לאביו ואמר לו: "אבא, בסך הכל עלינו לנסוע מרחק לא רב, שתי תחנות, אפשר ללכת ברגל, במקום להמתין לאוטובוס". אמר לו אביו: "בני, על מצוה צריך לשלם! אדם מייקר יותר מצוה כזו שהוציא בעבורה כסף".
הם המתינו לאוטובוס, עלו עליו ונסעו תחנה אחת, ואז פנה האב לבנו ואמר לו :"יורדים". תמה הבן ושאל את אביו: "אם כבר המתנו לאוטובוס, ושילמנו על הנסיעה, מדוע לא ניסע תחנה נוספת, המביאה אותנו עד ליעדנו?".
נענה אביו ואמר לו: "בני, לא די לשלם ממון עבור המצוה, צריכים גם להתאמץ ולהתייגע כדי לקיימה!"
"להודיעך כמה מצוות חביבות עליהם".
עץ הערבות וברכת הצדיק
סיפר רבי אברהם הורביץ, אשר זכה לצקת מים על ידיו של הסטייפלר זצ"ל, ואף זכה ללמוד איתו בחברותא, על עץ הערבות שגידל בגינת ביתו, ואשר רבים מתושבי בני ברק היו באים לקחת מערבותיו המהודרות.
ביום מן הימים, הבחין שהעץ מתחיל לנבול. מיהר להזמין גנן, מומחה לעצים. לאחר שהלה בדק את העץ ואת האדמה שמסביבו, קבע כי הסיבה לנבילת העץ קשורה להמצאות נפט מסביב לעץ. "מישהו שופך כאן נפט!" קבע נחרצות.
רבי אברהם החל לעקוב אחרי הנכנסים והיוצאים, והבחין ששכנו, שאינו שומר תורה ומצוות, חפר חפירה מחצרו לכיוון העץ, דרכה מזרים הוא נפט לעץ הערבות המהודרות, והחליט להתנכל לעץ.
רבי אברהם ניסה לדבר עם שכנו בנעימות, שיחדל ממעשיו, אך הלה הכחיש בכל תוקף את האשמות נגדו, וטען שאינו יודע במה מדובר.
בצר לו, פנה לסטייפלר, וסיפר לו על כל העניין. מששמע את הדברים אמר: " לעץ כזה, המזכה כל כך הרבה יהודים במצות ארבעת המינים, מתנכלים? אני חייב לראות את העץ!"
הסטייפלר הגיע לחצר, גחן והריח את האדמה, ואמר: "מי שאמר למים שיצמיחו את העץ, יאמר לנפט שיצמיח", וכדרך שאמר רבי חנינא בן דוסא (תענית כה ע"א) "מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק".
והנה, לאחר ברכתו של הסטייפלר, שב העץ לפרוח!
השכן, שהבחין בדבר, סבר כי הוא אינו מזרים נפט בכמות מספיקה, והחל להכפיל ולשלש את כמות הנפט ששפך. וככל שהוסיף יותר נפט – כן הוסיף העץ לפרוח ביתר עוז.
מכאן ואילך, לא זו בלבד שהעץ לא ניזוק מן הנפט, אלא אדרבה, הנפט גידל אותו עוד ועוד, שהרי "מי שאמר למים להצמיח, אמר לנפט להצמיח".
דא עקא, לאחר פטירתו של הסטייפלר – הסתלקה ברכתו, והעץ נבל.
על כל פנים למדנו מכאן עד כמה חיבב הסטייפלר את מצות ד' מינים, ששינה סדרי בראשית עבורה!
ביזנעס – זה ביזנעס
עוד מעשה בנוגע לחיבוב מצוה, והפעם בנוגע למצות סוכה:
יהודי תושב ארצות הברית, שזה לא מכבר שב בתשובה, שכר דירת מגורים מגוי. חוזה השכירות ביניהם לא כלל את השימוש בגג. כשהתקרב חג הסוכות, ביקש היהודי מהגוי רשות לבנות את סוכתו על גג הבניין, שהיה שייך לגוי.
הגוי, בהבינו את הצורך הדחוף שיש ליהודי בשימוש בגג, החליט להתעלל בו. לא זו בלבד שדרש ממנו מחיר מפולפל על שכירות הגג, אלא אף דרש ממנו לערוך "חוזה שכירות" אצל עורך דין, ואף להנפיק בולים, רשיונות ואישורים מיוחדים, הנדרשים על פי החוק, על מנת לתת תוקף חוקי לשכירות.
היהודי ביקש להסביר שאין צורך בכל העסק הגדול הזה שהגוי מבקש, משום שבסך הכל הוא מבקש להעמיד סוכה קטנה על הגג למשך שבוע ימים, אך הגוי עמד על דרישותיו בכל תוקף, ונימק את דרישותיו במילים: "אצלי ביזנעס – זה ביזנעס"…
היהודי, שחיבב את המצוה, ולא הסכים לוותר עליה בכל מחיר, עשה ככל שהושת עליו. הוא חתם חוזה עם הגוי בפני עורך דין, שילם את מחיר השכירות הגבוה, שילם שכר טרחה לעורך הדין, ואת כל המיסים הנדרשים להנפקת האישורים על ידי השלטונות.
את הכל עשה בשמחה!
כשעלה לגג – חשכו עינו… כל הגג היה עמוס בגרוטאות, רהיטים שבורים וארגזים ישנים שבתוכם כלים שבורים. הוא כמעט התייאש…
אך חביבות המצווה לא נתנה לו להתייאש. הוא אזר עוז ותעצומות גוף ונפש, והחל בפינוי הגג. יום שלם הוא עמל, כדי לפנות מקום לבניית הסוכה.
ולפתע, במהלך הפינוי, הוא הבחין בארגז שהיה משונה מיתר הארגזים. משפתח אותו, גילה להפתעתו שהוא מלא בחבילות של דולרים, ובמספר מטילי זהב…
עניין המציאה נודע לגוי, שמיהר לתבוע את היהודי שיתן לו את מה שמצא. במהלך הבירור המשטרתי התברר כי האוצר אינו שייך כלל לגוי, אלא לאדם ערירי שמת, וחבורת שודדים מקומית שדדה את הרכוש מחנותו, הממוקמת בסביבה, והחביאה אותה בגג הזה, בין ערמות הגרוטאות.
לפי החוק, מאחר שאותו אדם היה ערירי, ומת בלי יורשים – המציאה שייכת למוצאה. אלא שבמקרה זה דן בית המשפט בשאלה מי נחשב "המוצא"? האם היהודי שמצא בפועל, או הגוי שהרכוש נמצא ברשותו?
בהכרעת הדין קבעו השופטים כי מאחר ונערך כאן "חוזה שכירות" חוקי ובעל תוקף, החתום על ידי עורך דין, וכמו כן הונפקו כל האישורים הממשלתיים כדת וכדין, נחשב הגג בבעלותו של היהודי, ומשום כך האוצר שייך לו.
באופן מופלא סיים השופט את הנימוק להכרעת הדין במילים: "ביזנעס – זה ביזנעס…"
עסקה כדאית
כתב ה"משנה ברורה" (סימן תרלט ס"ק ב): "ולפי שקדושת הסוכה גדולה מאוד, ראוי למעט בה בדברי חול, ולדבר בה כי אם דברי קדושה ותורה, וכל שכן שיהיה זהיר מלדבר שם לשון הרע ורכילות ושאר דיבורים האסורים".
ידועים דברי הגר"א באגרתו, כי העיקר החשוב ביותר כדי לזכות לעולם הבא הוא בשמירת פיו, "וזה יותר מכל התורה ומעשים טובים. ובזה יכופר מכל עוון, וניצול משאול תחתיה, וזה התשובה, וזה כל פרי העולם הבא".
הדרך לזכות לעולם הבא היא על ידי שמירת הפה. שמירת הלשון היא ה"תשובה" אצל הגר"א!
ואם אצל הגר"א שמירת הלשון נחשבת לתשובה – אצלנו על אחת כמה וכמה.
כאשר אדם מתגבר על עצמו, מרסן את פיו ונמנע מדיבורים אסורים – הריהו "בעל תשובה" גמור, "ובזה יכופר מכל עוון, וניצול משאול תחתיה".
ועל אחת כמה וכמה שיש להמנע מדיבורים שכאלו בסוכה, שקדושתה גדולה מאוד.
יש בנותן טעם להביא את מה שסיפר רבי משה שמואל שפירא זצ"ל על הגביר הגדול, הברון גינזבורג, שהתגורר בעיר פטרבורג. מנהג קבוע היה לו לקנות את פתיחת הארון ב"כל נדרי", הוצאת ספרי התורה ומסירתם לידי הרב שעמד מימין לחזן, ולידי אב בית הדין שעמד משמאל. מידי שנה הוא היה רוכש את הכיבוד הזה, גם במחיר גבוה, וכבר "חזקה" רבת שנים הייתה לו על כך.
שנה אחת הגיע לבית הכנסת ברון אחר, הברון פולק, שהיה רחוק משמירת תורה ומצוות, והיה מגיע לבתי הכנסת רק לעיתים נדירות. הלה, שראה שהברון גינזבורג מתחרה על הרכישה, ומעלה את המחיר על כל הצעה שמציע מתחרה אחר, הסיק מכך שמדובר ב"עסק משתלם", והחל להעלות אף הוא את המחיר.
הברון גינזבורג לא ויתר, והוסיף להעלות את המחיר, אך כל זה רק עודד את הברון פולק להבין כי מדובר ב"עסקה כדאית", וגם הוא המשיך להעלות את המחיר, עד שהגיעו לסכום כזה שהברון גינזבורג לא היה יכול להרשות לעצמו להוציא על הכיבוד הזה, והברון פולק זכה בו. עשו לו "מי שבירך" גדול. ללא ספק הייתה זו ההכנסה הגבוהה ביותר שבית הכנסת זכה בו מיום היווסדו.
הגיע רגע פתיחת הארון. כולם מחכים לברון פולק שיגש לפתוח את הארון, אך הוא לא זז ממקומו. הגבאים מסמנים לו לגשת לארון, אך הוא מסתכל עליהם בעיניים שאומרות את הכל: הוא אינו ידע מה עליו לעשות…
הגבאים נאלצים להסביר לו, כדרך שמסבירים למי שלא ראה דבר שכזה מימיו: "תגש לארון הקודש, תסיט את הפרכות שמאלה, תפתח את הארון, תוציא את ספרי התורה, ותמסור אותם לידיהם של העומדים מימין החזן ומשמאלו"…
לאחר התפילה שאל אותו שלישו, המתלווה אליו לכל מקום: "יסביר לי כבודו! אם אפילו אינך יודע מה עושים בפתיחת הארון, מדוע קנית את זה במחיר כה גבוה? תמהני מה ראית להשקיע ב'סחורה' כזאת שאינך מבין כלל בטיבה?".
נענה הגביר ואמר לו: "אכן איני מבין כלל בטיב ה'סחורה' שקניתי. אבל דבר אחד אני כן מבין: סחורה כזאת שהברון גינזבורג מתחרה עליה, ומוכן לשלם עליה כל כך הרבה כסף – ברי לי שהיא סחורה טובה, שכדאי לרכוש אותה!"…
הוא אשר אמרנו: אם אצל הגאון מוילנא שמירת הפה נחשבת ל"סחורה טובה", ל"תשובה" ול"פרי העולם הבא"- על אחת כמה וכמה שזוהי "סחורה טובה" עבורנו, וכדאי לנו לרכוש אותה.
בפרט כאמור בסוכה הקדושה, בה ראוי למעט אפילו מסתם דיבורי חול, ולדבר בה רק דברי תורה וקדושה.
מסופר על הגאון מוילנא, שבשנה אחת מצאו אותו ביום השלישי של חג סוכות כשהוא שרוי בשמחה גדולה. שאלו אותו: "לשמחה מה זו עושה?" והשיב כי היום, יום שלישי לחג, יום האושפיזין של יעקב אבינו, הוא בא לסוכה ונתן לו נשיקה..
וכבר אמרנו: "סוכות- כנגד יעקב"!
כמה עלינו להזהר מלפגום בקדושת הסוכה, מקום אליו מגיעים האושפיזין הקדושים להתארח, ולדבר בה רק דברי תורה וקדושה.
(מתוך דורש טוב – סוכות)
