לפני למעלה מעשור וחצי, זכינו לביקור מיוחד של המגיד הנודע הגאון רבי שלמה ברעוודה זצ"ל, מגדולי בעלי המוסר, בסמינר 'תפארת החיים' באשדוד. הגר"ש זצ"ל נשא דברים בפני התלמידות, ובתוך דבריו שאל שאלה מאוד מעניינת.
ליל שבת, אנשים עומדים בבית הכנסת ומתפללים תפילת ערבית. בסוף קריאת שמע אומרים "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים". מיד לאחר מכן: "המכה בעברתו כל בכורי מצרים ויוצא את עמו ישראל מתוכם". מגיעים הביתה, עושים קידוש ואמורים "זכר ליציאת מצרים". לאחר מכן בברכת המזון "נודה לך… ועל שהוצאתנו… מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים". אומרים קריאת שמע שעל המיטה, ושוב מזכירים את יציאת מצרים, ולאחר מכן בשבת בבוקר שוב חוזר הניגון, מזכירים את יציאת מצרים בפסוקי דזמרה כמה וכמה פעמים, אומרים את שירת הים זכר ליציאת מצרים, ברכות קריאת שמע שוב מוזכר העניין הזה וכן על זה הדרך.
יתירה מזאת. הגר"ש ברעוודה לקח את השאלה שלו צעד נוסף קדימה…
ליל חג הפסח. בתפילה מזכירים את יציאת מצרים שוב ושוב, אומרים הלל השלם על נס יציאת מצרים, ולאחר מכן מגיעים הביתה וחוגגים לילה שלם של יציאת מצרים. עושים דברים תמוהים שהילד ישאל שאלות, ונספר לו שיצאנו ממצרים, מטבלים שתי פעמים יושבים מסובין, אומרים את ההגדה ועוסקים בלי סוף ביציאת מצרים, לאחר מכן אוכלים מצה, מרור, חרוסת זכר לשעבוד… מצרים-מצרים-מצרים.
שואל הגר"ש ברוודה שאלה מאוד פשוטה: תגידו לי, האם אנחנו אנשים לא חכמים בלשון המעטה? האם יש לנו זיכרון נורא נורא קצר, שאנחנו צריכים להזכיר לעצמנו את יציאת מצרים כל חמש דקות פעם נוספת? מישהו מאתנו לקה בדמנציה חלילה, שאנחנו מתבקשים לחזור על העובדה הזאת ולהזכיר אותה שוב ושוב ושוב?
בסדר! הבנו את העניין! יצאנו ממצרים, אנחנו חייבים להכיר טובה לקב"ה ולהודות לו על כך. אם לא היה גואל את אבותינו ממצרים, היינו אנחנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה ולמצרים. העניין ברור! כמה פעמים צריך לחזור ולשנן את זה? אם היינו מזכירים זאת רק פעם אחת בשבוע, היה חשש שנשכח זאת? למה צריך כל כך הרבה תזכורות לכל אורך השנה ובמיוחד בחגים השונים?
**
לפני שנשיב על השאלה הזאת אני רוצה לספר סיפור ששמעתי מבעל המעשה, ושישמש כהקדמה ליסוד שאנחנו רוצים להניח כאן, כמובא בספרים הקדושים.
וכך סיפר הרה"ח רבי יוסף גליק זצ"ל, מבוני מושב יסודות. הוא היה תלמיד חכם, חסיד מדורות העבר, והיה מקושר בלב ונפש לצדיקים רבים מכל גווני הקשת.
בין הצדיקים שבצילם זכה להסתופף, היה גם הרבי הקדוש רבי אהרן מבעלזא זי"ע.
מנהג היה לו לאדמו"ר שהקפיד מאוד לסכך את סוכתו בסכך של קני סוף טריים, בכל שנה מחדש.
באירופה קני הסוף קלים מאוד להשגה. היבשת הרי משופעת בנהרות ואגמים, ובשוליו של כל אגם, בגדותיו של כל נהר, צומחים קני סוף לרוב.
אבל משעלה הרבי לארץ ישראל הפכה השגת ה'קיינעס' למורכבת יותר. ארץ ישראל היא ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה, למטר השמים תשתה מים. אין בה הרבה נהרות ואגמים, ולכן קני הסוף הם מוצר נדיר יותר.
בדרך כלל היו סוחרים זריזים וחרוצים, שהיו דואגים לקצור קני סוף במקומות שבהם הם כן מצויים, ולשנע אותם לריכוזי היישוב של הציבור החרד לדבר ה', שם היו מוכרים את קני הסוף ליהודים שרצו לסכך בהם.
רבים היו משמרים את קני הסוף משנה לשנה, כדי לחסוך את העלות הגבוהה של רכישתם, אבל הרבי מבעלזא כאמור, כן הקפיד לקנות בכל שנה קני סוף חדשים. עם, זאת, בחלק מהשנים היה קושי גדול להשיג את קני הסוף בערים הגדולות, ורבי יוסף גליק זצ"ל שידע שהרבי מבעלזא חפץ מאוד בקני הסוף הללו, טרח בעניין, קצר קני סוף, אולי מגדותיו של נחל שורק החולף בסמוך למושב יסודות, ובעמל וביגיעה הצליח להביא אותם אל הרבי מבעלזא, שהודה לו על כך מכל הלב.
כידוע, הרבי מבעלזא הקפיד מאוד שלכל יהודי שגמל עמו טובה, הוא חש הכרת הטוב עצומה ואף השתדל מאוד להשיב לו כגמולו הטוב. אבל על מאמציו של רבי יוסף גליק בעניין זה של קצירת קני הסוף, לא הספיק הרבי להחזיר טובה בחייו, והוא נפטר לבית עולמו בעודו 'חייב טובה' לרב גליק.
"ביום מן הימים חלמתי חלום", סיפר לי הרב יוסף גליק, "ובחלומי אני רואה את הרבי מבעלזא זיע"א, כשהוא מגיע לבית הכנסת שבמושב יסודות. כמובן שכל בני המושב התאספו סביבו כדי לתת לרבי 'שלום עליכם', וכשהגיע תורי והושטתי לו את ידי, הביט בי הרבי ואמר לי: "אתה ליוויתי אותי כאן בעולם ועזרת לי רבות, דע לך שאני לא נשאר חייב לאף אחד, אני אשמור עליך משם בתמורה!".
"הקצתי משנתי כשכל גופי מלא זיעה. מה זאת אומרת? ממה הרבי צריך לשמור אותי? האם אירע דבר מה שאינו כשורה שבגינו אני זקוק לשמירה?
"האמת שהייתי צריך לגשת לרופא באותו יום ולדרוש בדיקות מקיפות", סיפר, "אם הרבי אמר לי שאני זקוק לשמירה, כנראה שקרה משהו שאיני מודע לו והייתי צריך לבדוק זאת, אבל דבר החלום קצת נשכח מזכרוני והמשכתי בחיי כרגיל.
"שבועות ספורים לאחר מכן, התחלתי לסבול מכאבי גב קשים מאוד. הלכתי לרופא ששלח אותי לאורתופד ששלח אותי לעשות צילום ולאחר מכן עוד צילום, ולבסוף קיבלתי את האבחנה הנוראה: מחלה קשה מקננת בגופי. הרופא הביט בי במבט קודר מאוד, והעריך שנותרו לי שבועות ספורים לחיות, לפי קצב התפשטות המחלה ורמת האגרסיביות שלה.
"אני צחקתי! יצאתי משם עם חיוך גדול. הרופא צודק, המחלה באמת קשה מאוד, אבל אני הרי יש לו הבטחה מהרבי מבעלזא זצ"ל שהוא ידאג לאינטרסים שלי. אין לי ספק שהוא יפעל עבורי ישועה בשמי מרום.
"אתה רואה", השלים רבי יוסף את הסיפור וחייך לעברי… "כבר עברו מאז לא מעט שנים, ואני כאן, ברוך ה', שש ושמח ורוקד בחתונות של הנכדים שלי… הרבי מבעלזא, לא נשאר חייב לאף אחד, הוא החזיר לי תמורה מלאה על המאמץ שהתאמצתי, כדי לסכך את סוכתו בקני סוף טריים".
**
לפני שנגיע לתירוץ על השאלה הקודמת שהצגנו בהרחבה, ברשות הקוראים היקרים, נשאל שאלה אחת נוספת: אנחנו רואים בהגדה של פסח, שבעל ההגדה אומר לנו שכנגד ארבעה בנים דברה תורה. הבן השני מבין הארבעה, זה שאינו חכם וגם לא תם, שואל את השאלה הכתובה בפרשה שלנו: "מה העבודה הזאת לכם?", אומר בעל ההגדה, "לפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, אף אתה הקהה את שיניו".
בואו נציץ לרגע בפרשה שלנו, ונבדוק מה התורה אומרת שצריך לענות לבן השואל 'מה העבודה הזאת לכם'? לא כתובה איזו תשובה חריגה וחריפה במיוחד… "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי ישראל… ואת בתינו הציל…".
איפה מצא בעל ההגדה בפסוק הזה, את התשובה החריפה הזאת של 'הקהה את שיניו', ו'אילו הוא היה שם לא היה נגאל'?
כדי להבין את זה צריכים להבין יסוד מאוד חזק: הבסיס של עבודת ה', הוא הכרת הטוב. בספר הקדוש 'חובת הלבבות' שהוא כידוע אחד מספרי היסוד, שאי אפשר להיות יהודי כשר ועובד ה' בלי ללמוד אותו, יש שער שלם שמוקדש לנושא הזה של עבודת ה' והמהות שלה. 'שער עבודת האלוקים'. לכל אורכו של השער נשזר כחוט השני הרעיון שכל מהות העבודה של יהודי בעולם הזה, היא הכרת הטוב לבוראו.
אנחנו צריכים להכיר טובה לקב"ה שברא את העולם, להכיר לו טובה שזכינו להיות בעולם הזה שנברא על ידו, להכיר לו טובה על כך שזכינו להיות יצורים אנושיים ולא דוממים או בעלי חיים כאלו ואחרים, ולאחר כל זאת עוד הגדיל הבורא את חסדו עלינו וברא אותנו יהודים! בני אברהם יצחק ויעקב! כמה מעלות טובות למקום עלינו!
הכרת הטוב זה לא משהו ערטילאי וכללי… כן, הוא עזר לנו אז אנחנו אומרים תודה וממשיכים הלאה. לא ולא! הכרת הטוב זאת הכרה תמידית שכל מה שיש לנו זה מאת הבורא יתברך, ושאנחנו מודים לו על כך ומרגישים מחויבים אליו, כי הוא גמל עמנו טובות בלי סוף.
אנשים רבים טועים לחשוב, שהכרת הטוב זאת התגובה הטבעית. מישהו עוזר לך, אז אתה חייב לו הכרת הטוב. זה הדבר הכי בסיסי והכי אנושי לכאורה.
אבל האמת היא שזה לא כך. רבי צדוק הכהן מלובלין גם מסביר את זה בצורה מאוד ברורה… האדם אינו אוהב להיות מחויב. כל אחד רוצה להיות 'עבד חופשי מאדוניו'. "אני לא רוצה להיות חייב לו", זאת הרגשה שכל אחד ואחד מאתנו מרגיש אותה. אף אחד לא אוהב להיות חייב לאחרים, בוודאי שלא להיות חייב טובה!
אז יש אנשים, שכדי לא להרגיש חייבים, הם משתדלים לא לקבל טובה מאחרים. אבל הרבה מאוד אנשים עושים דבר אחר כדי לא להרגיש חייבים, כך מסביר רבי צדוק הכהן, וכמדומני שכל אחד מאתנו יכול להעיד שהוא מכיר מקרים כאלו…
האנשים הללו, כדי שלא להרגיש חייבים, הם כופרים בטובה שנגמלה עמם. 'אה… נכון, הוא לקח אותי טרמפ, אבל הוא ממילא נסע לשם, ובכלל שעמם לו להיות לבד באוטו אז הוא לקח אותי שאשמור עליו שלא יירדם'…
'הוא באמת הסכים בשמחה שאני ארחיב את הבית שלי, למרות שזה חסם לו את האור לחלון של הסלון שלו, אבל הוא הסכים רק בגלל שעכשיו יש לו יותר פרטיות'… או שמחר כבר יחתים אותי על בניית תוספת כפולה'…
אנשים תמיד מוצאים דרך לגמד את הטובה שנעשתה להם, ובכך לפטור את עצמם מהצורך להכיר טובה למי שגמל אותה עימהם.
התורה מבקשת מהאדם להיות 'בן אדם', קבלת טובה? תחוש שאתה חייב טובה, כן, שיוקשה עליך להירדם בלילה כי לא השבת טובה לחברך… הסיפור שהבאנו עם הרבי מבעלזא, נותן המחשה מאוד חזקה לסוג הזה של האנשים שמחזירים טובה, חובתם כה חמורה בעיניהם עד שהיא קשורה בהם גם כשכבר עולים לעולם האמת! כמובן שמדובר בצדיקים קדושי עליון, שיש להם את הכח לעשות זאת.
**
וכאן טמון היסוד לכל השאלות הללו גם יחד. הבן הרשע לא מבין 'מה העבודה הזאת לכם'. הוא יודע שיצאנו ממצרים, הוא לא טיפש, הוא מבין שיצאנו ממצרים אבל הוא לא מבין למה אנחנו צריכים לזכור את זה כל הזמן. כל חמש דקות צריכים תזכורת חדשה? לא מספיק לזכור את זה פעם בשנתיים או שלוש שנים, לא מספיק שזה מופיע בספרי ההיסטוריה? למה צריכים לחיות עם התחושה הזאת יום יום? זה מחייב אותנו! זה מכניס אותנו למצב שאנחנו חייבים טובה לקב"ה. זה לא נעים לו להיות במצב הזה… הוא מעדיף לשכוח את הטובות שהקב"ה גמל אתו, כדי שלא להרגיש חייב.
זאת הסיבה שאנחנו צריכים להזכיר לעצמנו יום יום ושעה שעה, במחשבה בדיבור וגם במעשה, כולנו היינו עבדים לפרעה עד עצם היום הזה, אם הקב"ה לא היה מרחם עלינו ומוציא אותנו משם! אנחנו יצאנו משם רק בגלל שהאמנו בו, והיינו מחוייבים להכיר לו טובה על כך. מי שלא האמינו בקב"ה נשארו שם, אילו היה שם לא היה נגאל, למה? כי הוא לא מסוגל להכיר בערך הפשוט והבסיסי ביותר של הכרת הטוב… אבל את התשובה הזאת לא עונים לרשע ישירות, הוא ממילא לא יבין אותה כי הוא לא מוכן בשום אופן להרגיש חייב… את זה אומרים באופן כללי "ואמרתם", אנחנו אומרים את זה לכל המשפחה וגם הבן השני ישמע את התשובה… "ואת בתינו הציל", הקב"ה הציל אותנו, הוציא אותנו מבית עבדים, רק כדי שנרגיש מחוייבים.
**
ונסיים במעשה שאירע לא מזמן, בתקופת הקורונה, בארה"ב. כזכור נגיף הקורונה הכה שם בעוצמה רבה, והיה פחד גדול מאוד בחודשים הראשונים של המגפה.
היה שם יהודי יקר, ב"ה כבר הגיע לשנתו ה-93, וכמו רבים אחרים גם הוא נדבק בקורונה. כמובן שבשל גילו המתקדם המשפחה לא חיכתה יותר מדי, ומיהרו להבהיל אותו לבית החולים.
הרופאים התרשמו שהאיש סובל ממצוקה נשימתית, וחיברו אותו למכונת הנשמה. בני המשפחה התפללו וקרעו שערי שמים, ובחסד ה' עליהם כעבור יום אחד בודד שהיה מחובר למכשיר ההנשמה, קבעו הרופאים שמצבו מצוין ושהוא מסוגל לנשום באופן עצמוני. ניתקו אותו ממכשיר ההנשמה והוא שב לנשום כאחד האדם.
כמקובל במערכת הרפואה האמריקאית, כשאדם יוצא מבית החולים, מגישים לו חשבונית… כך וכך עלה הטיפול, כך וכך עליך לשלם. לרוב האנשים יש הסדר עם חברת הביטוח שמשלמת ממילא את החשבונית.
היות והיהודי לא היה תושב של אותו אזור, הוא לא היה מבוטח בה כך שגם ליהודי בן ה-93 הוגשה חשבונית כזאת, ובה נכתב שמאחר והוא היה מחובר למכשיר הנשמה במשך יממה תמימה, עליו לשלם סכום של 5,000 דולרים לבית החולים… זה לא זול, אבל זה מה שעולה להנשים אדם במשך יממה שלמה. הציוד יקר, יש צורך באנשי צוות מקצועיים שמתפעלים את המכונה ומשגיחים על המטופל, צריכים לתת לו תרופות יקרות במקביל, זה עולה כסף. 5,000 דולרים ליממה.
אותו יהודי קיבל את החשבונית לידיו, הציץ בסכום שהופיע בה וברגליים כושלות ניגש לספסל שבחדר ההמתנה הסמוך, התיישב עליו ופרץ בבכי מטלטל.
הרופא שהגיש את החשבונית נחרד: "שמע ידידי", אמר לקשיש, "אל תדאג, סביר להניח שיש לך ביטוח רפואי, וגם אם לא, אתה לא חייב לשלם את כל הסכום עכשיו, אפשר לפרוס אותו בתשלומים נוחים שיימשכו עד שתהיה בן 120 שנה ואף יותר…".
הקשיש חייך אל הרופא מבעד לדמעות ואמר לו, "לא ולא! לא מהתשלום הכספי אני מודאג…
"עשיתי חשבון, שאני בן 93 שנה. זאת אומרת שאני חי על פני כדור הארץ כבר למעלה מ-33 אלף ימים. במשך כל אותם ימים לא הייתי זקוק למכשיר הנשמה! הקב"ה שברא אותי, נתן לי את היכולת לנשום באופן עצמוני. אם הוא יגיש לי חשבונית, אני אצטרך לשלם לו סכום שעולה על 165 מיליון דולרים!!! רק על כך שהוא הנשים אותי עד כה…
"ומה עם 'התמיכה הרפואית' המקיפה שנתן לי הקב"ה? כמה עולה יום שבו מערכת העיכול פועלת כשורה? כמה עולה יום שבו מחזור הדם מתפקד בלי הפרעות? כמה עולם יום של פעילות לבבית תקינה וסדירה? כמה עולה יום שבו הקב"ה דואג שהגוף שלי יהיה מאוזן ושכל המערכות יתפקדו יחדיו בצורה מסונכרנת?
"אי אפשר בכלל לספור את כמות הדולרים שאני חייב לשלם לקב"ה, על החסד שגמל עמי ב-93 שנות חיי. האם החזרתי לו משהו על כך זה? האם כל העבודה שעבדתי אותו מאז היותי לאיש ועד היום הזה, מגיעה לקצה קצהו של החסד העצום שהוא גומל עמי בכל רגע ורגע? האם אני מרגיש שאני מחויב אליו מספיק בהתאם לטובה העצומה שהוא גמל עמי???
"לכן אני בוכה!", סיים הקשיש את דבריו הנוקבים, והותיר את הרופא המבולבל כשפיו פעור לרווחה…