בעניין תלמידי רבי עקיבא, ישנם גמרות מפורשות האומרות על מה חרה אפו של הקדוש ברוך הוא. מדוע היכה בעם מכה כה קשה. הגירסא המקובלת ביותר היא, "לפי שלא נהגו כבוד זה בזה" [יבמות סב ב]. תלמידי רבי עקיבא לא גזלו חלילה, לא גנבו, לא שיקרו, אפילו לא דיברו לשון הרע ורכילות. אפילו לא כתוב שפגעו אחד בשני. בסך הכל לא נהגו כבוד זה בזה.
ואתה שואל את עצמך, על דבר זה מתמוטט העולם? מכה כה נוראה, עשרים וארבע אלף תלמידים.
והתשובה, אכן כן. במשקפיים שלנו זה נראה ענין של מה בכך. מה כבר קרה, אז לא נהגו כבוד. אבל בעיני הקדוש ברוך הוא הדבר נראה אחרת לחלוטין. שני תלמידים בישיבה שאינם נוהגים כבוד זה בזה, על אף שהם עמלים ויגעים בתורה, הדבר לא יציל אותם מעונש.
זו תמונה ברורה. לא תאוריה ולא דמיונות. אנו חווים את התמונה כל שנה מחדש. היא גלויה לנגד עינינו. תלמידי רבי עקיבא מתו מפני שלא נהגו כבוד זה בזה.
ישנה אימרה מפורסמת, אם הגיהנום היה עומד לנגד עינינו כמה קל היה לנו לקיים תורה ומצוות. ומאידך גיסא, אם התרנגולים המפוטמים, תענוגי העולם הזה, היו מצויים על דפי ספר חובת הלבבות, לא היינו נמשכים אליהם כל כך. דא עקא שהמצב בדיוק הפוך, הגיהנום מצוי על דפי ספרי המוסר, אינו גלוי לנגד עינינו, ואילו תאוות העולם מצויות לנו בכל פינה.
אבל סיפור תלמידי רבי עקיבא אינו מצוי על ספר חובת הלבבות. אנו רואים אותו בחוש.
יכולים אנו לנסות לשחזר את אותם ימים. כל יום כמה מאות לוויות. פותחים את העיתון, כולו מכוסה מודעות אבל, לא נתפס! גם לו היו מתים מאה תלמידים בכל יום ודאי היו מתעוררים לשאול מה זאת עשה אלוקים לנו. וכאן מדובר על שבע מאות שמונה מאות לוויות יום יום. זה הנושא המדובר. כאן לוויה, כאן יושבים שבעה, כאן הספד.
רואים אנו מה קורה כשלא נוהגים כבוד בזולת. אדם חושב 'מה כבר עשיתי, לא כיבדתי אותו כראוי, אולי אפילו קצת פגעתי בו. העלבתי. נחרב העולם?' למדים אנו שאכן כן. גם אם אתה לומד היטב, מתפלל כראוי, אם פגעת בזולת, ענוש תענש על כך!
כשפתחו את חדר האוכל של ישיבת חברון
הגאון רבי דוד כהן שליט"א, ראש ישיבת חברון, מספר. כשפתחו את חדר האוכל של ישיבת חברון אמר ראש הישיבה הגאון רבי יחזקאל סרנא: "אנו חונכים היום את בית המדרש של 'דרך ארץ קדמה לתורה'". ההתנהגות של כל אחד כלפי חברו. כלפי הטבח. כלפי כל אנשי הצוות.
ישנה הלכה מעניינת. כידוע, כאשר מסיידים את הבית, יש להשאיר שטח של אמה על אמה לא מסויד, זכר לחורבן. בבית מדרש אין צריך להשאיר. מה קורה בפניימיה של ישיבה, האם צריך להשאיר או לא?
אומרים רבותינו, הפנימיה נחשבת כבית המדרש, ולכן לא משאירים אמה על אמה. גם הפנימיה היא 'בית מדרש של דרך ארץ'.
בתקופת זקנותו של הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל ישן איתו בחור אחד בחדר. כאשר היה רבי אליהו מגיע לחדרו מאוחר, היה חולץ מנעליו לפני כניסתו כדי של להפריע לבחור, שלא להעירו חלילה. רגישות מופלאה.
בשנה הראשונה להקמת ישיבת 'קרן אורה' בכרמיאל, פורסמה בעיתון 'המחנה החרדי' כתבה על הישיבה. הכתב סיפר שכשהגיע להתרשם מהישיבה ראה בחורים שרצו לחלץ עצמותיהם אחרי הישיבה הממושכת בבית המדרש, הם רצו לאורך הפרוזדור הארוך שלאורך הבנין כאשר רק גרביים לרגליהם. כששאלם על מה ולמה, אמרו שהם חוששים שמא יפריעו לשכנים במנוחתם.
אדם שעובד על עצמו מחשב היטב דרכיו, האם עלול הוא במעשיו להפריע לזולת.
ר"י "קול יעקב" הגאון רבי יהודה עדס שליט"א מתאר באחת משיחותיו בחור שמגיע בשעת לילה מאוחרת לפנימיה, אחרי שעות לימוד הארוכות. לבו טוב עליו. הוא מתחזן, מזמר בקול נאה ויאה. ראוי לבן תורה להיות שמח. אבל, הרי בחורים ישנים, אולי אתה מפריע, אולי אתה גורם גזל שינה.
זהו היסוד. אם אדם אינו משמר את היסוד, את הבסיס, הכל קורס. דרך ארץ קדמה לתורה. זו ההקדמה. גם אם האדם עושה מעשים נפלאים, אם הבסיס אינו איתן, לא יועיל לו דבר. תורתו אינה משתמרת, וגם אינה משמרת אותו.
תורה בקדושתה
זכורני, לפני כמה שנים היינו בביתו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל. בין היתר עלתה השאלה, איזה שם יתנו לישיבה החדשה העתידה לקום בכרמיאל. השם הראשון שמרן העלה היה "תורה בטהרתה". בסופו של דבר נבחר שם אחר, "רינה של תורה", אבל זה היה המושכל הראשון – טהרת הגוף, הנשמה והמוח – הם הבסיס, הם התשתית. תורה שנלמדת בטהרה – משתמרת לעד, אינה משתכחת.
פעם נפגש בעל ה'שפת אמת' עם הגאון הרוגצ'ובר. לאחר שהגאון סיים את פגישתו אמר ה'שפת אמת', זהו איש קדוש. שאלוהו, "מילא תלמיד חכם, ניחא, אפשר להבין שהרבי נבחין בכך, אבל מנין לרבי שהוא קדוש?"
אמר הרבי, "זכרון התורה מופלא שכזה – יכול להיות רק למי ששומר על קדושה וטהרה".
אצל אדם שאינו קדוש, הטהור מתערב עם הטמא, הדברים משתבשים ונשמטים. כששומרים על טהרת המוח, ולא נותנים להרהורי עבירה ומחשבות זרות ומגונות להיכנס אליו, אזי כלי הקיבול הינו כלי מטור, נקי ומצוחצח. בכלי איחסון נפלא שכזה התורה משתמרת היטב. נשמור על טוהר נפשנו ונקבל את התורה בקדושה ובטהרה.
(לקט מתוך הספר מפיק מרגליות' שבועות)