מוצאי מנוחה אור לב' אדר ב' תשמ"א, זכה לתואר 'ליל הבדולח', ולא לריק. בתקופה שקודם לה ערכו כלל ישראל מצוות מחאות רבתיות בחוצות ירושלים על גזירות רדיפות הדת בעניינים שונים, וכנקמה או כהתראה נמנו וגמרו במשטרת הרשע לעשות פוגרום כפשוטו וכמשמעו באותו מוצאי-שבת-קודש פר' פקודי בביהמ"ד תולדות אהרן שבירושלים עיה"ק.
הרשעים פרצו להיכל הקדוש הרסו ולא חמלו הכו וחבלו בזקנים עם נערים באכזריות מופלגת. אותם רשעים חיללו שבת בפרהסיה והגיעו בהמוניהם לרחובות השכונה כבר בעצם יום השבת ברכב ובפרשים כמיטב המסורת הידועה לשמצה בקמיהם. הציבור הק' שנחרד מביזוי כבוד השבת התקומם והחל למחות, אך כ"ק אזמו"ר זצ"ל הורה בתוקף שלא להילחם בהם מטוב ועד רע, וצווה לקיים מצוות המחאה ע"י אמירת תהילים ותפילה. לאחמ"כ זקיני הק' סגר את עצמו עם קהל מרעיו וחסידיו בביהמ"ד לסעודה שלישית ברוב עם והתחילו זמירות כשרוממות א-ל בוקע מפי גדולים וקטנים ועושה רעש במרומים, בצירוף תפילה ובכייה לנורא עלילה על אותם רשעים שיזכו לחזור בתשובה.
זכורני כי נשפכו שם דמעות כמים וההתעוררות הייתה עצומה מה שאין הפה יכול לתאר. אחר ברכת המזון כשהחלו בתפילת מעריב החלו הם במסע האכזרי שלהם בזמן שכולנו מלוכדים בתוך ביהמ"ד אין יוצא נכנס ובא ומבחוץ כיתרו את ביהמ"ד – מאות אכזריים מושפלים ואש בעיניהם. בראשונה זרקו לפנים ביהמ"ד דרך החלונות רימוני גז מדמיע [במטרה לכאורה, להגביר בכיותינו עליהם בתפילה שישובו בתשובה ואכן הצליחו בכך מעל ומעבר, ונתקיים בנו בהידור מאה"כ (תהילים קיט קלו) 'פלגי מים ירדו עיני, על [אותם ש]לא שמרו תורתך', אי נמי, מחמת אותם שלא שמרו תורתך…] בסוף תפילת ערבית עת 'ויהי נועם נשבת במוצאי שבת' פרצו הרשעים את דלתות ביהמ"ד בחזקה ובקול רעש גדול.
הציבור הק' שאחז באמצע עניית 'אמן יהא שמיה רבה' הסתובב לעבר הפתח וענו וצעקו כולם לעומתם כאיש אחד בקול אחד לד' אחד 'יהא שמיה רבה מברך' בקול חוצב להבות אש… קול התפילה של אותם עשרות אנשי ירושלים הטהורים לבושי כתונת פסים נקיים מכל כלי משחית ומוקצה, גבר על תאוות הנקם של אותם נבערי דעת חבושי זיין ונושאי חיצים ורומחים. כולם כאחד הם וקציניהם ללא יוצא מן הכלל קיימו 'פליטה גדולה' ובמנוסה רבה סובבו אחור ולא נשאר מהם עד אחד, עד כלות התפילה, אז אזרו שוב אומץ אכזרי נכנסו שוב לביהמ"ד הפליאו את מכותיהם שאין בדומה להם עקרו מזוזות וביזו ספרים ר"ל כיד מסורת עקירת הדת הטובה עליהם ה"י ולא נותר בהיכל דבר אחד על מקומו. נורא ואיום.
על כל פנים שמע מינה, כח התפילה היא הקנאות המועילה. ה'יהא שמיה רבה מברך' הוא החרב וחוד החנית שראוי לעשות בהם נקמה בגויים תוכחות בלאומים. הוי אומר, שקנאות לשמה – היא גם תפילה.
ויהי רצון שבעגלא ובזמן קריב, יתגדל ויתקדש שמיה רבה, אמן.
(קטעים נבחרים מתוך מאמר שיתפרסם אי"ה בגליון לקראת שבת ביום ה)
הסיפור הזה
מענין. ומראה את כוחה של התפלה
בע"ה לא יחזור על עצמו המאורעות האלו