"וישלח יעקב מלאכים" (ל"ב, ד')
במלאות שישים שנה להסתלקותו של מרנא הרב מבריסק, הגאון רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק זצוק"ל, עלתה בידינו באופן נדיר הזכות לדלות ניצוצות אור קודש של תורה, ניצוצות מורי דרך, בנתיבות דרכו של מרן הרב מבריסק, ולאלומות אור על דמותו והנהגתו מאת נכדו הגאון הגדול רבי חיים פיינשטיין שליט"א, ראש ישיבת 'עטרת שלמה', אשר בילדותו חסה בסתר כנפיו, יולד וגדל על ברכי שלשלת הקודש. כבן מאב הוא ממשיך להעביר את מה שבידו נמסר לשעה ולדורות, לדלות ולהשקות מבאר המים החיים – מים טהורים.
נכדו חביבו
ראש הישיבה שליט"א היה נכד חביב אצל זקנו. בכל פעם שהיה מגיע לבית זקנו היה הסבא מתעניין בחוק לימודיו, לראות את עולמו בחייו. הוא היה יושב על כסאו באמצע השולחן לרוחבו ומושיבו לצדו, והיה פותח חומש אחד, וכך כששניהם מעיינים יחד באותו ספר היה משנן עמו את מה שלמדו בחיידר, והיה מתמלא חיוך סיפוק והנאה במשך שעה ארוכה כשרווה נחת מצאצאיו.
ממעשה שהיה ניתן ללמוד יסוד כיצד ללמד חומש לילדי חיידר. כאשר למד עם מרן הגרי"ז זצוק"ל פרשת וישלח, כשהגיעו לתרגום הטייטש של המילה "מלאכים", אמר הגר"ח כי המלמד תרגם זאת "מלאכים – שלוחים" ו"ריכטיגא מלאכים" (מלאכים אמתיים). שאל מרן את נכדו: "מה הכוונה בתרגום זה?", והסביר הנכד, כי אלו שני הפירושים שמביא רש"י על אתר מדברי חז"ל, אם מלאכים הכוונה למלאכים ממש או שמלאכים היינו שלוחים. הגיב על כך מרן בסיפוק רב ואמר כי המלמד הזה צודק שתרגם את שני הפירושים, כי מה שרש"י מביא זה בגדר פשט, ועל כן שתי השיטות הן בגדר הפשט של הפסוק, ולכן בצדק רב פירש המלמד את שני הפירושים.
יש בנותן עניין להביא מה שסיפר ראש ישיבת פוניבז', הגאון הגדול רבי ברוך דב פוברסקי שליט"א: היה זה בעידנא דחדוותא, בטרם נפרדו ויצאו לביתם, שלח הגאון הגדול רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל את יבלחט"א בנו הגאון רבי חיים שליט"א לקבל ברכה מפה קודש זקנו ואוהבו. הגר"ח ניגש לזקנו וביקש: "זיידע, אני רוצה ברכה", נענה הסבא מרן זצוק"ל ואמר: "זאלסט קענען לערנען" – "שתדע ללמוד".
פנה האבא הגאון הגדול רבי יחיאל מיכל זצ"ל אל חותנו ואמר: "וכי למה השווער לא יברכו שיצמח ל'גדול'?", השיבו מרן זצוק"ל: "יש חשיבות מיוחדת ומעלה בפני עצמה של 'קענען לערנען', ('שיידע ללמוד') ואני", אמר ה'זיידע', "רוצה שנכדי יתייחד ויצטיין גם במידה זו של 'קענען לערנען', לכן אני מברכו בכך".
כשהיו לו ייסורים גדולים וחוליו הכביד עד מאוד, אמר לבנו דודי הגאון רבי מאיר זצ"ל, כי "ליהודי כמוני שרגיל כל חייו להתנהג רק לפי השולחן ערוך לא טוב להיות חולה, וזאת מפני כי המחלה מקשה עליו לנהוג כפי שהשולחן ערוך ומונעת ממנו לקיים כל מיני פרטי הלכה".
הרי בעינינו ראינו בתקופה אחרונה את המסירות נפש שהייתה לו להקדים ללבוש ימין לשמאל, אע"פ שכל תנועה הייתה כרוכה בייסורים נוראים. והיה אומר, כי שווים כל הייסורים בשביל לקיים הלכה אחת. כן היה מקפיד מאוד שלא להראות גבו לספר תורה שהיה מונח בחדרו, אף על פי שהיה צריך לסובב את כל החדר בשביל זה, כשהדבר היה עולה לו במכאובים וייסורים גדולים.
ובהתרגשות ובהתלהבות ראש הישיבה שליט"א עושה 'אפלערנען' לדברים: "לא ייסוריו, לא סכנת חייו, לא מכאוביו הנוראים, היו לנגד עיניו גם בשעותיו הקשות והאחרונות, אלא רק קיום ההלכה והשולחן ערוך הם שטרדו את מנוחתו והסבו לו דאגה. כי כן הוא, לא היה לו שום תכלית ולא היה לו שום עניין בשום דבר בעולם, זולת 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי'".
ראש הישיבה שליט"א ממשיך להבהיר את עומק השעבוד ועול תורה שהיה למרן הגרי"ז זצוק"ל: המצוות והחיובים היו מוטלות עליו ולא הסיח מהן דעת לרגע אחד, ועוצמת החיוב והשעבוד היו מוטלים עליו, עד־כדי כך שגם במהלך השנה היו לבו ודעתו נתונים על המצוות העתידות לבוא.
בבואו בפעם הראשונה לראות את ביתו ברחוב פרס היה זה בחודש אדר. כשעלה במעלה גרם המדרגות שהוביל לפתח הבית, שם היה שער כניסה, כשעבר מתחת לשער בעת כניסתו לבית, הרים מטרייתו ובדק את קורת השער ועמד על טיבה, והסביר כי הוא בודק אם יש לשער זה דין של 'צורת הפתח' או לא, וזאת כפי שיטתו שלהדלקת נר חנוכה על פתח ביתו צריך שתהיה צורת הפתח דווקא. זה מה שעניין אותו בעת שהוא בא לבדוק את ביתו שאמור לשמשו לכל השנה. לא מספר חדרים, לא גודלם, לא אם יש אוויר בבית ולא שום דבר אחר; הדבר הראשון היה: איפה יניחו את נרות חנוכה, שזה נוגע רק בעוד כמעט שנה.
ראש הישיבה שליט"א מביא עוד 'מעשה רב' ממנו יש ללמוד את הדברים: בחג הסוכות של שנת ת"ש, עם פרוץ מלחמת העולם השניה, היה הזיידע בוורשה. בעקבות המלחמה וההפצצות הכבדות לא היה ניתן להשיג ארבעת המינים, ואכן בכל ורשה על כל רבבות יהודיה וגדוליה לא היה בנמצא סט של ארבעת המינים זולת אצל מרן הרב מבריסק זי"ע והאדמו"רים מליובאוויטש והרא"מ מגור זי"ע.
מהיכן היו לו לזיידע ארבעת המינים באותה עת? היה זה הלולב שנטל בשנה הקודמת ונשאר מונח אצלו – הזיידע לא היה מוציא את הלולב מתחת ידו אלא משמרו לשנה הבאה, כי השגת לולב בפולין היה דבר שכרוך בקושי גדול ועל כן הייתה הדאגה נטועה בלבו, כי מי יבטיחו שגם בשנה הבאה ישיג לולב, על כן היה שומר את הלולב לשנה הבאה, פלא פלאות! כבר בסיום חג הסוכות של שנה זו היו עיניו ולבו על מצוות ארבעת המינים של השנה הבאה.
זאת ועוד, לוורשה הגיע הזיידע לא היישר מביתו בבריסק. בתחילת הקיץ בחודש סיון נסע לצורך בריאותו לעיירת המרפא קרעניץ, ובזמן שהייתו שם פרצה המלחמה, ותוך כדי הנסיון לשוב לבריסק נמלט לעבר העיר ורשה – הרי שבעת יציאתו מביתו בתחילת הקיץ נטל את לולבו עמו. הגם שבדעתו היה לשוב לביתו מקרעניץ לבריסק עוד לפני ראש השנה, אף־על־פי־כן, מחשש מה ילד יום, וגם שנה קודם נאלץ לשהות שם גם בימי הרחמים והסליחות, על כן כבר נטל עמו את לולבו לכל אשר יפנה כי לעולם לא הסיח דעתו מעול המצוות!
איך ניתן לחנך ולגדל בדורנו ליראת שמים טהורה במושגים שכאלו?
ראש הישיבה שליט"א פורש בפנינו בבהירות משנה חינוכית סדורה ואומר: חינוך אינו מגיע על ידי שמלמדים את הילדים לעשות את אותן פעולות גרידא. זה חיקוי, זה אינו חינוך, זו האווירה אותה הילד נוחל מכל הוויית ההורים. הילד קולט וסופג את הלב ואת הפנימיות של מעשי האב, הוא סופג מה חשוב ומה לא חשוב, מה עיקר ומה טפל, ולכן החדרת והנחלת החשיבות של הדברים היא זו המחנכת את הילדים; וההנחלה הזו תלויה במה שאצל ההורים עצמם, ובפנימיותם, זה מה שחשוב להם וזה היקר בעיניהם.
בשביל להחדיר בילד יראת שמים אמתית צריך קודם־כל שלהורים תהיה יראת שמים אמתית. ואם רוצים להחדיר בילדים שתורה היא הדבר היחידי שחשוב בעולם, זה שייך רק אם גם אצל האבא זו ההשגה הפנימית שלו, ורק אם הוא בעצמו ובפנימיותו מחשיב רק את לימוד התורה אז יכול להנחיל ולהחדיר זאת גם לילדיו.
ראש הישיבה שליט"א מחדד את חובת החינוך ואומר: הקב"ה נתן לך ילדים לא בשביל שיגדלו מעצמם, החינוך והצניחה שלהם לא יבואו באופן דממילא, הקב"ה נתן לך ילדים בשביל שאתה תגדל אותם ותשפיע עליהם. לכן מוטלת החובה על האבא לפנות את זמנו, ומלבד הלימוד עם הילדים, בדורנו זה כולל עוד ענין חשוב: להיות אוזן שומעת ולב מרגיש בשביל הילד, שהילד ירגיש שהוא מעניין את האבא, שהוא תופס אצלו מקום, שהוא חשוב ואהוב אצל אביו. וזה יכול להיווצר רק על ידי שהאבא מתעניין בחיי הילד, לשמוע ממנו איך הוא מסתדר עם החברים, מה עבר עליו היום, לשוחח אתו על ענייניו, להתעניין בו – כך הילד מרגיש שהוא חשוב לאבא, וכך, ורק כך, האבא יוכל להשפיע על בנו ולהדריך אותו, בין מצד שכך הוא יידע את מצבו של בנו ובין מצד שרק כך בנו יהיה פתוח וקשוב לדברי האבא.
וכזאת הייתה דרך חינוכו של הזיידע, שהיה מסור כל כולו לטובת הילדים ולא הסיח דעת מהם לרגע, ורגיל היה על לשונו הביטוי "אבער די קינדער, די קינדער" – "אבל הילדים הילדים", כאומר שהו העיקר והחשוב לו בחייו.
אבי מורי זצ"ל היה אומר, כי "העולם סבור שמה שחותני זצוק"ל זכה לבנים גדולי תורה ויראה הוא דבר טבעי, וכי הדבר מובן מאליו שלאבא שכזה יהיו גדולים בתורה וביראה? ואולם", היה אבי מורי אומר, "אין זה כך, אלא חותני השקיע בחינוך ודאגה לכל ילד וילד מילדיו את כל חלבו ודמו, והיה מסור אליהם כאב וכאם במסירות נפש שלא ניתן לתאר בכלל, ולכן הוא זכה למה שזכה".
דודי הגאון רבי רפאל הלוי זצ"ל סיפר, כי פעם אחת הלך הזיידע ברחוב ופגש בו אחד ואמר לו: "בריסקער רב, אני מקנא בכם, כי בעוד שבתקופה זו כמעט ואין משפחה שאחד מבניה לא סר מהדרך, זכיתם אתם שכל ילדיכם הולכים בדרך התורה". הזיידע שתק ולא הגיב לאותו אדם מאומה, אבל כעבור כמה דקות פנה לבנו ואמר לו: "וכי יודע הוא אותו אדם כמה 'טייכן טרערן' (נהרות של דמעות) שפכתי עליכם בזמן שהייתם תינוקות ונענעתי אתכם בעריסה".
"אני, את הביטחון שלי לא אמכור גם לא בעבור חצי מיליון", אמר ה'זיידע'
באחת ההזדמנויות נסובה שיחתם של אבי מורי זצ"ל עם הזיידע אודות חובת האמונה והבטחון בה', כאשר אבי מורי זצ"ל השיח בפניו דאגתו אודות העול הכלכלי הרובץ על כתפו עבור החזקת הישיבה, וכי הדבר טורד את מנוחתו. בתוך הדברים אמר לו מרן הגרי"ז זצוק"ל, כי גם עליו רובץ עול כלכלי להחזקתם החודשית של תלמידיו שומעי השיעור, וגם הוא נאלץ כל חודש לדאוג לכך, והתבטא מרן הגרי"ז זצוק"ל אודות חוזק בטחונו בצור עולמים ואמר: 'אני, את הביטחון שלי לא אמכור גם לא בעבור חצי מיליון".
שאל אותו אבי מורי זצ"ל: "וכי למה לא תאמרו בעד מיליון". ענהו מרן הגרי"ז זצוק"ל ואמר: "לא אמרתי מיליון, כי מכל מקום, כשמגיע ערב ראש חודש, בכל אופן עולה בלבי בדל מחשבה של דאגה…".
"תורה לא בונים בכסף אלא עם זכויות וסייעתא דשמיא"
כשדיברו אודות העול הכלכלי של החזקת הישיבה, מספר לנו ראש הישיבה שליט"א, אמר הזיידע לאבי מורי זצ"ל: "תורה לא בונים בכסף, תורה בונים עם זכויות וסייעתא דשמיא", והביא על כך הזיידע מעשה שהיה: אחד מבני העיר בריסק חננו ה' בעושר גדול. כדי להבין את גודל רוב עושרו ציין מרן הגרי"ז זצוק"ל כי אותו גביר סיפר לו, שאמר לאשתו כי "בכל פעם שאני מרוויח סכום הגון בעסקיי אינני זקוק לאכול ארוחת צהרים. השמחה והסיפוק שיש לי מהרווחת הממון משביעים אותי עד שאיני זקוק לאכול כלל". ואז הוסיף הגביר וסיים את דבריו: "יאמין לי הרב, כי כמעט ולא אכלתי מעולם ארוחת צהרים הגונה", עד־כדי־כך היה גודל עשרו.
אותו גביר, שכאמור היה בעל ממון רב, גמר בדעתו והבטיח כי יתרום מכספו על מנת לבנות בניין עבור תלמוד התורה בבריסק. על אף שהיה הדבר ביכולתו, ועל אף שרצונו היה לתרום, מכל מקום הדבר לא הגיע לידי גמר ולא עלתה בידו לבנות את הבניין. סיים הזיידע ואמר: "הנה כי כן, היה לו מספיק כסף, היה לו רצון, אבל זכויות לא היו לו, ותורה בונים עם זכויות וסייעתא דשמיא".
כשה'זיידע' ואמא הלכו חצי שעה להשיב אבדה לשומר גוי
אמי ע"ה סיפרה, כי בהיותה ילדה בת 6 הלכה לטייל ביער הסמוך לעיר בריסק, ותוך כדי הילוכה מצאה פטיש גדול.
"התבוננתי ובדקתי וראיתי כי אין בפטיש כל סימן, וגם רוב תושבי העיר הם גויים, על כן סברתי כי בוודאי מותר לי ליטול את הפטיש לעצמי.
"כששבתי הביתה ניגשתי לאבא והראיתי לו את הפטיש. שאל אותי אבא מהיכן יש לי אותו, וסיפרתי לו את כל הפרטים. התבונן אבא בפטיש ואישר שאכן אין בו כל סימן, 'אבל', אמר אבא, 'מן הסתם פטיש זה שייך הוא לשומר היער' – שומר היער היה גוי שישב בתא השמירה בכניסה ליער מצדו השני.
"אבא קם ממקומו, לבש את מעילו, חבש את כובעו, נטלני עמו, והלך עמי את כל היער עד לקצהו השני, הליכה שארכה קרוב למחצית השעה. כשהגענו לתאו של השומר שאל אותו אבא: 'האם אבד לך איזה חפץ?', ומיד השיב השומר, כי אכן כן פטישו אבד לו. מיד הראה לו אבא את הפטיש והגוי אמר שזהו אכן הפטיש שאבד לו.
"הגוי שהבין כי הרב טרח לבוא מהעיר עד לתאו להשיב לו אבידתו, התפעל והתרגש, קד קידה לפני אבא ואמר: 'ברוך האלוקים של אלו'. ואמי ע"ה הייתה מציינת בהתפעלות את המסירות של אבא ללכת מרחק של חצי שעה לכל כיוון, וכל זאת על מנת להשיב אבידה לגוי".
(יתד נאמן, סוכות תש"פ)