שמעתי מכ"ק מרן האדמו"ר מצאנז שליט"א, ששמע מעד נאמן, ששמע ממרן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, כי הוא הכיר שני יהודים בארה"ב שמסרו את נפשם על השבת, ואיבדו את משרותיהם שוב ושוב כי לא רצו לעבוד בשבת. אך בעוד האחד זכה להקים דורות יראים ושלמים, השני….

איך אפשר למשוך תלמידים לאהבת תורה, ללימוד בשמחה?

אי אפשר לכפות לימוד תורה! אנו מוצאים כפייה בכל המצוות, חוץ ממצוות לימוד התורה. כ"ק מרן אדמו"ר מצאנז זי"ע מסביר (מנחת יהודה, רי"ז), כי מי שלא רוצה ללמוד – לא תועיל אצלו כפייה.

אלא מאי? צריך לגרום שהתלמידים ישמחו בתורה ויימשכו אליה בלי כפייה. אפשר להשתמש בעצה של המהר"י אסאד, שמסביר במתיקות את הפסוק: "רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר, יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם… חֵן בְּשְׂפְתוֹתֶיךָ" – 'רחש לבי דבר טוב' – כשאני רוצה לדרוש דרשה, צריך לדעת איך לדרוש זאת; 'אומר אני מעשי למלך' – אם עומדים לדרוש בפני תלמידי חכמים, מאן מלכי רבנן, אזי 'לשוני עט סופר מהיר' – מספיק לדבר במהירות ובהבלעה, הם יבינו גם כך. 'אך יפיפית מבני אדם' – כשמדברים לאנשי עסקים וכדו', 'הוצק חן בשפתותיך' – צריך למסור את אותה דרשה אך בהטעמה ובדרמטיות, כדי למשוך גם אותם לתורה, ויהיו דבריה משמחים כנתינתם מסיני.

חז"ל אומרים: "חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים". שואל מרן ה'חפץ חיים', וכי זה משחק? היה או לא היה. איך אפשר לא להיות, ולחשוב כאילו היה?

אפשר לענות את השאלה בסיפור על ה'חפץ חיים' עצמו: פעם ראהו אחד המקורבים לומד פרשת השבוע, וצוחק ואומר: "נאך א דז'אבע… נאך א דז'אבע"… (עוד צפרדע ועוד צפרדע…). ה'חפץ חיים' עסק במכת צפרדע, וכשתיאר לעצמו את הנחילים היוצאים מהצפרדע הגדולה, כתוצאה ממה שהכו בה המצרים, לא יכול היה להתאפק וצחק צחוק גדול…

כשרוצים להשריש דבר מה בזולת, מסביר ה'חפץ חיים', הרי ככל שזה יהיה דרמטי יותר – זה ייכנס יותר ללב השומעים. אני רואה זאת בדרשותיי; כשאני ממשיל רעיונות בסיפורים שמתחילים – בשבוע שעבר ראיתי בתחנת רכבת וכדו', שואלים אותי לאחר הדרשה אם באמת ראיתי את הסיפור הזה…

ה'חפץ חיים' תיאר זאת בשפתו הציורית: פעם התלונן אחד הטובלים במקווה כי המים קרים מדי. הוא העיר לבלן: "אם אתה ממלא את המקווה מים פושרים, הרי מי הטבילה קרים. עליך למלא את המקווה מים רותחים, או אז המים בבור יהיו פושרים לפחות"…

הסביר ה'חפץ חיים': "אם הדרשן פושר, השומע יהיה קר. אבל אם הדרשן יבער, אם הוא ירתח בדרשתו, יוכל להעביר משהו מהחמימות למאזינים. לכן אמרו חז"ל: 'חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים', כי בדרך כלל, כשאדם חווה אישית את החוויה – הוא מספר זאת בכל ההתלהבות והחום, וכך זה נחרט בלב השומעים. המטרה שלנו היא להעביר את סיפור יציאת מצרים לדורות הבאים, לכן עלינו לספר זאת כאילו היינו שם בעצמנו, כך תתגשם המטרה במלואה!"…

מוסיף ה'חפץ חיים': "כלי ראשון מבשל, כלי שני אינו מבשל. אם מספרים את סיפור יציאת מצרים כמי שנכחו במקום – זה כלי ראשון, והוא יבשל, יצליח להעביר את החמימות לדור הבא!"

לכן אי אפשר לכפות לימוד תורה, כי מה תעזור כפייה? אך אם נשכיל כולנו, מגידי שיעורים ומרביצי תורה, להעביר את השיעורים כראוי, לצעירים כמבוגרים, נוכל בס"ד לגרום שהם ירצו ללמוד בשמחה. וכשרוצים, שוב לא צריך כפייה, כי רק בתורה אפשר למצוא את השמחה האמתית.

איזה מסר מנסה מע"כ להעביר בדרשות ובעלונים?

שהתורה מתוקה מדבש ונופת צופים, וממילא יש בה שמחה וטוב לבב. שני נביאים התנבאו בסגנון אחד, הגאון רבי עקיבא אייגר וחתנו בעל ה'חתם סופר', והם מסבירים את הפסוק בתהלים – "שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב", על פי המשל הבא:

אדם הלך ברחוב, ולפתע ראה רבבות שטרות של דולרים מפוזרים. הוא מיהר לדחוק לכיסיו מאות ואלפי שטרות, עד שהתפקעו, אולם עדיין היה האזור כולו מכוסה שטרות… לצערו, לא הצליח לאסוף הכול. בבית ראה שאסף מיליון דולר.

כל חייו ימשיך אותו אדם לשמוח על המיליון שהצליח לצבור, ומנגד להצטער על כמה מיליון שנשארו שם… מסבירים החותן וחתנו: "שש אנוכי על אמרתך" – איך עלינו לשמוח בתורה? "כמוצא שלל רב" – כמי שמצא שלל רב, וכל חייו עומד ומצטער – למה לא אספתי עוד. עלינו למהר ולחטוף, ללמוד וללמוד, ובו בזמן להצטער על הזמנים שאותם לא ניצלנו ללימוד.

העלון מנסה בס"ד להחדיר את השמחה ואת המתיקות שבתורה, כדי שאנשים ישמחו בדברי התורה כמוצאי שלל רב.

מספר הרב שוורץ:

אברך, שבביתו התגורר סבו הזקן, חזר באחד הימים הביתה, ולהפתעתו ראה כרך גמרא כבד מונח בעריסת בנו הפעוט…

החשד נפל מיד על הגוי הפיליפיני, שעומד לשרת את הסבא הזקן.

אגב: אומרים, שהיום אין הבדל כמעט בין הצעירים למבוגרים; לצעירים יש פלאפונים, למבוגרים יש פיליפינים…

הרי אתם יודעים, שהחזקת גוי בבית מעוררת שאלות הלכתיות רבות. איפה אנו מבקשים שלא יהיה לנו גוי פיליפיני? כשאנחנו אומרים לאחר תהלים: "ולא יצטרכו עמך בית ישראל זה לזה ולא לעם אחר"; איננו רוצים שאי מי מעם אחר ילווה אותנו לבית הכנסת…

נחזור לאברך הזועם, שבירר אם יד הפיליפיני בעניין.

הגוי אכן אישר זאת. האברך הראה לו את דלת היציאה – "חפש לך עבודה אחרת"…

אמר הגוי הנבוך: "על פי החוק, אתה חייב להאזין לי. אסביר לך למה הנחתי שם את הספר".

כעס האברך: "חשבתי שעשית זאת בטעות, כי חשבת שמקומה של הגמרא בעריסה במקום בארון הספרים. עכשיו אתה אומר שיש לך הסבר לזה? צא מביתי"…

הרים הגוי את קולו: "אתה חייב להאזין לי, על פי החוק! אני רואה אותך בכל ערב שב הביתה מעבודתך, לוקח גמרא ומתיישב בסלון, ולא עוברות דקות ארוכות, עד שנשמע קול נשימותיך הקצובות, אתה יישן שנת ישרים… הפעוט שלך בכה היום ללא הרף, ואני מצאתי את 'גלולת השינה' שלך, והנחתי אותה בתוך העריסה, ואכן -התינוק ישן!", סיים הפיליפיני בחיוך של מנצחים.

כי ככה זה, אם לומדים בלי חשק – נרדמים… יש שקובעים את לימודם בלילה, אחרי יום עמל מפרך, כשהגוף כבר מאותת: סוללה חלשה… מה הפתרון לזה? לאהוב את הלימוד, לשמוח בתורה. "תניא אמר ר' יהושע בן חנניה, כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה – לא ראינו שינה בעינינו", כי כשעוסקים בדבר שמביא שמחה – לא נרדמים… אם נבין עד כמה התורה מתוקה, עד כמה אפשר לשמוח בכל מילה, יגבר הריענון של הנשמה על עייפות החומר…

אדם שמתחבר לשמחת התורה – יתגבר בעזרת ה' גם על כל צרותיו. פעם נתקלתי ביהודי עצוב, שהתלונן בפניי על צרותיו. אמרתי לו, ששמעתי פעם על יהודי, שעומד בשכונת גאולה בירושלים, ליד סמטת רבי אשתורי הפרחי, והוא שופע הומור ובדיחות מצחיקות; "עמוד על ידו עשרים דקות, בוודאי ישתפר מצב רוחך".

הסתכל עליי היהודי ואמר: "הרב שוורץ, הבדחן הזה הוא אני"…

בעל שו"ת 'משנה שכיר' הקשה: מדוע מותר לעשות שמחת סיום התורה בחג שמחת תורה, הרי אין מערבין שמחה בשמחה? התירוץ הוא, שבזמננו – אי אפשר להגיע לשמחה אמתית אלא על ידי התורה הקדושה, לכן השמחה העיקרית של החג נובעת מהתורה שלמדו, ואין זה עירוב שמחה בשמחה…

אם רוצים ילדים שמחים, אם רוצים תלמידים שמחים, זה הסוד: השמחה האמתית נמצאת בתורה הקדושה. אלא מאי? על המחנכים למצוא מסילות ללבבם, להפוך את התורה למוצג מרתק, לעורר את הלבבות בשאלות מעניינות ומפעימות, או אז יתעוררו בס"ד לאהבת התורה, וממילא יגיעו לשמחה אמתית.

סוד הקסם; הארת פנים

באותו עניין: הגמרא אומרת בתענית: "אם ראית תלמיד שלימודו קשה עליו כברזל, בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים". הארת פנים חשובה מאוד, לתלמידים כמו לבנים. אם לא מאירים להם פנים, משמע כאן מהגמרא כי עלולים להגיע חלילה להיפך מאהבת התורה.

זו משימה למחנכים, אבל בהחלט גם להורים. להורים יש כוח והשפעה הרבה יותר ממה שהם חושבים. שמעתי מכ"ק מרן האדמו"ר מצאנז שליט"א, ששמע מעד נאמן, ששמע ממרן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, כי הוא הכיר שני יהודים בארה"ב שמסרו את נפשם על השבת, ואיבדו את משרותיהם שוב ושוב, כי לא רצו לעבוד בשבת. אך בעוד בניו של האחד סרו מדרך הישר, זכה השני להקים דורות יראים ושלמים. מה ההבדל ביניהם?

הסביר הרב פיינשטיין – הראשון היה שב הביתה בכל פעם שבה פוטר בגלל השבת, כשהוא נאנח וגונח. ילדיו הבינו שהתורה כולה יגון ואנחה, אז למה להישאר נאמנים לה?… השני היה חוזר הביתה, אוסף את ילדיו ומודיע להם בנהרה: "זכיתי לכבד את המלך, זכיתי לכבד את שבת המלכה, גם היום פוטרתי מהעבודה! איזה סיפוק יש לי, אשריי, שאני מצליח לעמוד איתן ביהדותי!"…

אל תיטוש תורת אמך

רבים שואלים, למה נאמר "ואל תיטוש תורת אמך"? הן האבא הוא זה שלומד עם הילד, מרביץ בו תורה ודעת, היכן כאן מקומה של האם?

הסבירו צדיקים, שיש כאן רובד עמוק, המסביר את הנחלת התורה לצאצאים. נכון שהאבא מופקד על תורת צאצאיו, אבל לאמא שמור תפקיד רב אחריות, בהיותה רכה בטבעה ומשדרת חום לילדיה. הפסוק הזה מורה, עד כמה גדול תפקידה של האם. דעי לך, אם יקרה – יכול ילד ללמוד תורה, אבל לא לאהוב את הלימוד, וממילא הוא יתרחק ממנו. אבל את, בעוצמות החום שאת משדרת לילדייך, מסוגלת להחדיר בו את אהבת התורה, את הדבקות בדרך המסורה לנו מדור דור, את הרגש החם לכל דבר שבקדושה. "ואל תיטוש תורת אמך" – הילד לא יעזוב בעז"ה את התורה, בזכות אמו, שהטיבה להחדיר בו את הרגש העמוק ואת החום לכל דבר שבקדושה.

בדור שלנו חשוב הדבר פי כמה. שמעתי מכמה וכמה גדולי דורנו שליט"א, שהערובה להצלחת החינוך בדורנו היא מאור הפנים, החיוך, המילה הטובה לכל ילד. כך נצליח בס"ד לרומם דור שלם, בשמחה ובאהבת תורה.

(קטעים מתוך מאמר נרחב ב'מרווה לצמא' פורים תשע"ו)