היום מתחילים את הסעיפים הראשונים בכלל א' מהלכות לשון הרע. בהגה"ה (על באר מים חיים ס"ק ד) כותב ה'חפץ חיים', כי ייתכן לפרש שבפסוק 'לא תלך רכיל בעמך' רצתה התורה להשמיענו, כי כבר משעת ההליכה כדי לדבר לשון הרע, עוברים על איסור. וכן מצא אח"כ בשל"ה.
בביאורים ומוספים מביאים בעניין זה, כי כמו כן לגבי אלו ההולכים לבית הכנסת לשמוע את דרשת הרב כדי להתלוצץ אח"כ על דבריו, כתב החפץ חיים לקמן (כלל ב סי"ב בהגה"ה), שכבר בעת מרוצתם לביהכ"נ לשמוע את הדרשה, יש עוון הליכה בידם, ואחר כך כשמלגלגים על דרשת הרב עוון מעשה בידם, שכן ציותה התורה "לא תלך רכיל" – להורות לנו שגם על ההליכה יש איסור, מלבד עוון הרכילות עצמו, וראה שם עוד מה שהאריך בזה.
ומה אם הלך אך לבסוף התחרט ולא סיפר את דברי רכילותו? הסתפק בזה באיילת השחר (ויקרא יט, טז) האם עובר מחמת ההליכה בלבד, וכפי שדימה זאת החפץ חיים למשקלות שעובר בלאו על עצם עשיית המשקלות, אף אם לא השתמש בהם לבסוף.
עוד מביאים, כי הטעם שבאיסור לשון הרע גם ההליכה אסורה, יש שביארו (שיעורי עיון) על פי מה שכתב החפץ חיים לקמן (לשון הרע כלל ג באמ"ח ס"ק ז ובהגה"ה), שאיסור לשון הרע חלוק משאר איסורים שבין אדם לחברו כמו גזל ועושק וכיוצא בזה, שבהם האיסור הוא רק בתוצאה, שאם ירצה לגזול ולעשוק את חברו ולא יעלה בידו, בוודאי אין בידו עוון גזל ועושק – מה שאין כן לעניין לשון הרע, אף אם לא יבוא שום נזק לחברו על ידי דיבורו עובר איסור, כיון שאת עצם הדיבור בגנות חברו אסרה תורה, משום בחירתו לחייב ולהרשיע את חברו ושמחתו לאידו.