"כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי" (במדבר כ"ב, ל"ד)
מובא בספר "תפארת למשה": ישנם אנשים המחזיקים במחלוקת, וסבורים כי אין זו שנאת חינם האסורה ,חלילה! הס מלהזכיר! אלא זו מחלוקת "לשם שמים", למען "כבוד התורה"…
אולם טעות גמורה בידם. אין זה אלא מעשה היצר, אשר אינו רוצה שכלל ישראל יצאו מהגלות המרה, לכן דואג שתמיד תהיינה מחלוקות בישראל, בתוך בית המדרש, בין שכנים, בין בני משפחה ואף בין האחים. אך באמת על פי תורה אין להחזיק כלל במחלוקת, גם לשם שמים. לא הותר לשנוא או לצער, חלילה, שום יהודי!
מעשה היה באדמו"ר מגור, בעל ה"חידושי הרי"ם", שפעם אחר התפילה, כשחזר מבית המדרש לחדרו, אמר לאחד מנאמני ביתו, שהיה חסיד נלהב ומקושר בכל נימי נפשו לרבו, שלא יתן לאנשים לבוא אחריו לחדרו. רבים אכן נדחקו וניסו להכנס לחדר הרבי, אבל כיון שקיבל פקודה מפורשת מפי הרב שלא להכניס איש, עצר החסיד במסירות נפש בעד כל האנשים שלא יכנסו.
לפתע ניגש אברך צעיר ונאחז בצירי הדלת בכל כוחו, בכדי שלא יוכל לסגור הדלת, וכיון שהחסיד קיבל צו מפורש מהרבי שאף אחד לא יכנס, עתה, בעמדו מול האברך הלזה ובראותו שאינו יכול לדחפו – סטר לו על לחיו, דחפו בכח וסגר את הדלת אחריו, ונראה היה לו כי בכך מלא במסירות את רצון הצדיק.
באותו יום, לפנות ערב, ביקש הרבי מאותו חסיד שיכניס תשעה אנשים לחדרו, לפי שרוצה מנין לתפילת מנחה. הלך החסיד והכניס שמונה אנשים, אשר יחד עמו היו תשעה. ניגש לרבי ואמר כי יש מנין בחדר ויכולים להתפלל.
שאלו הרבי בתמהון: "איך יש מנין?"
והחסיד השיבו: "אנחנו תשעה, והרבי עשירי".
אמר לו הרבי: "אני רואה כאן בחדר רק שמונה…"
נבהל החסיד ולא ידע מה להשיב, ואז המשיך הרבי ואמר: "כנראה חושב שגם אתה תצטרף למנין, אבל איך אצרפך למנין לאחר שהיום הכית יהודי?"
התחיל החסיד להתנצל ואמר כי לא לכבודו עשה זאת, אלא כדי למלא את רצון קדשו של הרבי.
ענה לו הרבי: "לכבודי? וכי זה רצוני? להכות יהודי עבורי ולכבודי?!"
במעשה זה מונח מוסר השכל גדול: כי הרי האדמו"ר בעל ה"חידושי הרי"ם" היה גאון בתורה, מצדיקי הדור ורבי לאלפי חסידים, והרי שודאי היה שייך בו ענין של "כבוד התורה", "כבוד הרבי" ואף "כבוד החסידות", ועם כל זאת לא מצא הרבי מקום לאיש אשר ציער יהודי אחר, למרות שעשה זאת לכבודו! כי אין שום היתר לצער או לשנוא שום יהודי, גם למען כבוד התורה!
מסופר על האדמו"ר רבי חיים מקאסוב, בעל ה"תורת חיים" זצ"ל, ששלח שוחט לעיר מסויימת, והיו שם כמה מאנשי העיר שהתנגדו לרבי מקאסוב, ולא רצו את השוחט ששלח אליהם הרבי. והנה נעמד מחוצף ועז פנים אחד בפני עם ועדה והתחיל לחרף את הרבי באמרו: "אין אנו מחויבים לשמוע מה שהוא [וקרא את הרבי בשמו] אומר לנו, וכי הוא הבעל הבית כאן?!"
בשבת בבוקר, לפני קריאת התורה, עלה אחד מחסידי קאסוב על הבימה, והכריז בקול גדול שאסור להתחיל בקריאת התורה עד שהמחוצף שביזה את הרבי מקאסוב יצא מבית הכנסת!
לאחר שבת, הלך אותו מחוצף ומסרו לערכאות, על מה שביזה אותו ברבים, ופסקו השופטים על החסיד חודש מאסר. תיכף לאחר שיצא מהמאסר בא החסיד בבהלה אל רבו, בעל ה"תורת חיים", וסיפר לו את כל המאורע, על מסירות נפשו למען כבוד הרבי ועונש המאסר אשר נגזר עליו. אמר לו הרבי: "אני במקום השופטים הייתי דן אותך לשלושה חדשי מאסר, כי הרי הרגת את הנפש בזמן שביזית אותו ברבים לפני קריאת התורה, וחז"ל (בבא מציעא נ"ה, ע"ב) אומרים שהמלבין פני חברו כאילו שופך דמים"!
סיפור זה יש בו הדרכה ומוסר השכל גדול: אותו חסיד חשב שעושה מצוה, והרי הוא כמקדש שם שמים ברבים, במה שהוא מבזה איזה יהודי לכבוד הרבי שלו, אבל הרבי מקאסוב סבר אחרת, שאין שום היתר או תרוץ לצער או לבזות יהודי, אפילו אם חושב שעושה זאת עבור כבוד רבו!
(מתוך 'אדרבא')