הנקודה הבולטת לכל אורך דרך עלייתו של התנא רבי אליעזר בן הורקנוס, כפי שמספרים עליו חז"ל, היא התשוקה העזה שהיתה בקרבו ללימוד התורה. כבר בהיותו עובד אדמה, כאשר עוד לא ידע אפילו לקרוא קריאת שמע, לא היה מסוגל להמשיך בעבודתו, אלא ישב ובכה על כך שאינו לומד תורה.
הבה ונשאל את עצמנו, מהיכן בא לו החשק הזה? מנין לו שלימוד התורה נותן שמחה ואושר לאדם, הרי מעולם לא עשה כן?
יתירה מזו, אנו יודעים כי אף עבור מי שכבר טעם את טעמה של תורה, לא מיד יתמלא לבו בחשק ורצון להתמיד בלימוד התורה, כי ׳אהבת תורה׳ היא מעלה הנרכשת בעמל רב, ורק עם הזמן, לאחר שישב האדם וילמד עוד ועוד שעות, יתייגע בעמל התורה ביתר שאת, כל זה יקנה בלבו את האהבה לתורה, ודבר זה למדנו […] אם כן, הרי אפילו מי שטעם טעמה של תורה, עדיין תחילה עליו לעבור מסע של קשיים ומלחמות כנגד היצר, ורק אחרי שיגיע למצב של ׳רגיל לעסוק בתורה׳, אז תיתן לו התורה את השמחה והגבורה לעסוק בה בכל עת. אם כן, מהיכן בא לו לרבי אליעזר החשק הזה ללימוד התורה, עוד במצב שלא למד אפילו מילה אחת של תורה קודם לכן.
אותה תמיהה תמהתי בצעירותי על חבריי ועמיתיי לישיבה. היה זה במרוקו בהיותי נער צעיר, למדתי בתלמוד תורה עד גיל אחד עשרה. בהמשך באופן טבעי הייתי צריך לעבור לתיכון, ואפילו נבחנתי לאותו תיכון, אך חסד גדול עשה עמי ה׳ שלא קיבלו אותי לשם. הסיבה לכך היתה, משום שמבחני הקבלה לאותו תיכון נערכו בימים שישי ושבת, ביום שישי באתי לעשות את המבחן, אך בשבת כמובן לא באתי, ועל כן כאשר בדקו את תוצאות הבחינה, גילו שלא עשיתי רק מבחן אחד, ולא קבלו אותי.
לאחר שלשה חודשים זימן הקב״ה את ישועתי, שהגיע הגאון רבי שמואל טולידאנו זצ"ל, שקיבל באותה תקופה ירושה גדולה והחליט להקים ישיבה בטנג׳יר שבמרוקו. הוא בנה בנין גדול, והביא את הרב וולטנר זצ"ל מגייטסהד לעמוד בראשות הישיבה. היה בנין, היתה ישיבה, היה אפילו ראש ישיבה, אבל תלמידים – לא היו בשפע. הוא עבר בכל ערי מרוקו להביא בחורים ללמוד בישיבתו, חלק מהבחורים היו כאלו שהכירו כבר את עולמה של תורה, ולו במעט, אך רבים מהם היו כאלו אשר מעולם לא טעמו טעמה של תורה, וגם לא היתה בהם לחלוחית של יראת שמים, והוא הביא אותם ללמוד בישיבה.
והנה זה פלא, לאחר חודשים ספורים ניתן היה לראות בבירור כיצד קבלו חשק כ״כ גדול ללימוד התורה, היו יושבים ולומדים בהתמדה עצומה. ודבר זה הוא מופלא מאוד, מאין קיבלו לפתע את אהבת התורה בצורה כה מופלאה, הלוא לא לכך התחנכו ולא על ברכי התורה והמצוות גדלו, אם כן יש לנו לתמוה מה נתן להם את הטעם הטוב של תורתנו הקדושה עד שהיו מתמידים גדולים. והיא כאותה התמיהה שיש לנו להעמיד על רבי אליעזר בן הורקנוס, מנין ינק את האהבה העזה הזו לתורה, הלוא מהבית – לא לכך חינכו אותו, ומעצמו עדיין לא למד כלום.
התשובה לתמיהה זו, היא הסוד שטמון בנשמה היהודית, שאמרו עליה "קודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד"! נשמה יהודית מלאה בגעגועים עזים למקור הקדושה שלה, לקדוש ברוך הוא, לתורה הקדושה. יכול אני להעיד על עצמי, כי פעמים ולפתע במהלך היום אני חש בגעגועים לקב״ה, ואני מוצא עצמי מוזיל דמעות של געגוע. תופעה זו נובעת ממקור שורשה של הנשמה, שהיא תאבה ומשתוקקת להתקרב ולהידבק בקודשא בריך הוא ובאורייתא.
זו היא הסיבה שכאשר ישב רבי אליעזר על המחרשה, לא היה מסוגל לעבוד אלא היה בוכה, כי נשמתו היתה מלאה בכיסופין וגעגועים לתורה הקדושה. כמובן, שככל שהנשמה טהורה יותר וקדושה יותר, כך יהיו הגעגועים חזקים יותר, ועל כן געגועיו של רבי אליעזר לא ידעו גבולות, עד שלא אכל ולא שתה ימים שלמים, מרוב תאוותו לדבוק בתורה.
וזה גם פשר התופעה שראינו אצל יהודי מרוקו, אשר כאלו שלא היה בהם זיק של תורה ויראת שמים, היו עוזבים הכל ובאו ללמוד בישיבה, כי נשמתם התאוותה לעסוק בתורה. זכורני שאמר לי אבי מורי זצ"ל, כי הזכות שעמדה ליהודי מרוקו להינצל במלחמת העולם השניה, למרות שהיו הנאצים קרובים מאוד לפתוח שם במלחמה, היא משום שהיו מקפידים בכל כוחם של שלשה דברים – שבת, כשרות וטהרת המשפחה. על כן היו נשמותיהם של היהודים האלו קדושות יותר, לא נפגמו בעוונות חמורים רח״ל, ונשמות קדושות בהכרח מלאות בגעגועים לתורה.
(גיליון 'דעת ואמונה')