הרב ישראל ליוש שליט"א
נצבים אנו בליבה של מערכת חגי תשרי. בימים שבין ימי הדין, ראש השנה ויום הכיפורים, לחג הסוכות. בספרים הקדושים מבואר שיש טעם ברצף המועדים. נציע בפניכם טעם נפלא עפ"י דרכו של ה'שפת אמת' זי"ע, בצירוף ביאורו הנפלא של הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל, במהותה של מצוות התשובה.
מצוות התשובה – מבאר הרב פינקוס – שונה היא מכל מצוות התורה, אותם עושה האדם לבדו. לדוגמא: סוכה, ארבעת המינים, תקיעת שופר, שלמות המצווה ע"י האדם לבדו. לעומת זה, 'תשובה', מעשי האדם לבדו, שהם עזיבת החטא, חרטה וקבלה לעתיד, אינן מספיקים. שהרי החכמה, התורה והנבואה אמרו שאין לחוטא תקנה אלא ע"י ייסורים או מיתה, ורק הקב"ה נתן לו תקווה ע"י שהוא בכבודו ובעצמו מנקה ומטהר את מי שמלבד עזיבתו את החטא, גם שב אל הקב"ה באמת ובכל ליבו, אזי משלים הקב"ה את מעשה התשובה שלו ומצרף אותו כמצרף כסף ומטהרו מחטאיו.
אחרי ראש השנה ויום הכיפורים – אומר ה'שפת אמת' – אנחנו בדרגת 'בעלי תשובה' שאין להם מקום עצמי בעולם, אלא מקומם ניתן להם ע"י הקב"ה, והוא גבוה יותר ממקומם של הצדיקים, כפי שכתוב: 'במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד', מפני שהצדיקים משיגים את מקומם בזכות מעשיהם העצמיים, ואילו ה'בעלי תשובה' אינם יכולים להגיע למקומם לבדם, הם צריכים את ניקיונו של הקב"ה כדי להגיע למקום בעולם, וכיון שמקומם ניתן להם ע"י הקב"ה, הרי הוא גבוה יותר משל הצדיקים, שמקומם נקבע ע"י מעשיהם.
אם כן – אומר ה'שפת אמת' – ה'סוכה' היא ה'מקום' שהקב"ה נותן לבעלי תשובה אחרי יום הכיפורים, כי כיון שהבעלי תשובה לא השיגו את מקומם ע"י מעשיהם, חשופים הם לקטרוגיהם של מקטרגים שונים, ולכן מגן עליהם הקב"ה תחת כנפיו בצלה של הסוכה, והיא המגינה על הטהרה שטיהרם הקב"ה בימי הדין, כפי שמבואר בספרים הקדושים: 'ברוך פודה ומציל' – 'פודה' בראש השנה ויום הכיפורים, 'ומציל' בסוכות, שלא יבואו המקטרגים להבא.
לפי הדברים האמורים נוסיף: ידועים דברי חז"ל שארבעת המינים משולים לארבעה סוגי בני אדם, ה'אתרוג' כנגד מי שיש בו תורה ומעשים טובים, ה'הדס' כנגד מי שיש בו מעשים טובים ואין בו תורה, ה'לולב' מסמל את מי שיש בו תורה ואין בו מעשים טובים, ואילו ה'ערבה' היא כנגד מי שאין בו לא תורה ולא מעשים טובים. ואת כולם אנו אוגדים יחד, לומר שלכולם יש מקום ובמידה מסוימת כולם שווים. ולכאורה נתמה: מדוע כולם שווים? הרי אינו דומה מי שיש בו גם תורה וגם מעשים טובים, למי שיש בו רק אחד מהם, וקל וחומר למי שאין מהם כלום?
ולדברינו ניישב בפשיטות: בחג הסוכות כולנו במעמד של 'בעלי תשובה' שמקומנו בעולם לא הושג ע"י מעשינו האישיים, אלא ע"י טהרתו של הקב"ה, וא"כ בחג זה לא דנים את האדם לפי מעשיו, אם יש בו תורה או מעשים טובים, אלא כולנו 'בעלי תשובה' החסים בסוכה, בצילו של הקב"ה.
בזאת גם נבין את עוז רוחו של עם ישראל לדורותיו, לקיים את מצוות סוכה וארבעת המינים במסירות נפש עד אין קץ, כי הרי בזה הם באים למקומם שהוכן להם ע"י הקב"ה, וחוסים בצילו המגן על טהרתם.
***
בספר 'הרב מבריסק' מובא סיפורו המרטיט של מרנא הגרי"ז מבריסק זצ"ל על יהודי 'ורשא' שקיימו את מצוות הסוכה בוורשא החרבה, תחת משטרם העוין והמדכא של הגרמנים ימ"ש.
בערב חג הסוכות נכנעו מפקדי הצבא הפולני לצבא הגרמני והושגה הפסקת אש. תושבי פולין יצאו מן המקלטים, מנסים לחזור אל שגרת החיים וליהנות מעט מן ההפוגה, שמי יודע מתי היא תופר, ושוב יהיה עליהם לשוב אל המקלטים.
היהודים פילסו את דרכם בינות להריסות שנראו בכל פינה בעיר, ואצו רצו לחפש אחר שברי עצים מדלתות עקורות ומשברי חלונות, כדי שיוכלו לבנות איתם סוכה כשרה לחג הקרב. כל גרוטאה הפכה ליהלום נדיר המחוזר ע"י מאות בני אדם, שכל תאוותם וחשקם הוא לקיים מצוות סוכה בהידור.
שום דבר אחר לא היה יכול לשמח את היהודים המסכנים ביציאתם מהשהייה הממושכת במקלטים. הם לא תרו אחר דבר מאכל ומשקה, ואף לא אחר מקור פרנסה. הם פשוט נפלו אל מציאות החיים בערב סוכות, והם אצו כאחוזי בהלה, כדי לקיים את המצוות שהזמן גרמן, בכשרות האפשרית במצבים אלו.
עוד הם בונים את סוכותיהם במרץ, וקבוצות של חיילים גרמנים מבחינים במעשיהם, ובאכזריות אופיינית הורסים אותם בחמת זעם, ומגרשים את היהודים מהמקום. אבל גם מניעות אלו לא גרמו ליהודים מחבבי המצוות להתייאש מקיום המצווה, ותיכף אחר שנעלמו הגרמנים מהמקום, הם שבו אל מלאכתם ובנו את הסוכות מחדש. אך גם הגרמנים לא אמרו נואש, וגם הם 'דבקים' בשחיתותם שבו והרסו שוב את הסוכות, בסיוע נלהב של צעירים פולנים ששו עלי כל פעולה אנטישמית. וכך המחזה חזר על עצמו, היהודים בנו, והם הרסו…
אך 'רצון יראיו יעשה', ובסוף היום, בליל התקדש חג, גברו היהודים ומאות סוכות עמדו על תילן, בנויות משברי כלים ומחלקי עצים, מעידות לכל שהנה בכוחה של אהבת המצוות לגבור על כל המכשולים הניצבים בפני הרוצים לקיימן…
מרן הגרי"ז זצ"ל סיפר שחלקו האחורי של הבית בו התגורר נהרס כולו בהפגזות, והנה הוא מבחין ששותפו לחדר שקוע בקדרות נוראה. הרב הסיק שכנראה מראות ההרס והחורבן מעיבים על מצב רוחו. הוא ניסה להרגיעו ואמר לו: "אמנם ספגה קהילתנו מכה קשה, ואנו מבכים מרה את האבדות הרבות בגוף ובנפש, אך צרת רבים חצי נחמה, ועלינו לאזור כח ולהתעלות מעל רגשותינו האישיים…"
"לא על כך אני מתאונן" – ענה היהודי למרן הגרי"ז – "הן היום חג סוכות ואינני יודע כיצד אקיים את מצוות ארבעת המינים, הרי אין אתרוג בכל האזור כולו…"
מששמע הרב שזוהי סיבת תוגתו, אמר לו: "הסר דאגה מליבך יש ברשותי אתרוג ובעזהי"ת מחר תזכה לברך עליו גם אתה…!"
הדבר יצא מפי הרב, ופני היהודי צהלו ושמחו, ברגע אחד הפך היגון לשמחה, והאבל ליום טוב…
למחרת, בחוץ שררה עדיין עלטה, והנה הרב התעורר השכם לקול המון רב. בזהירות פסע אל הדלת, מנסה להבין מהן הקולות הנשמעים מבחוץ, והנה הוא רואה המון רב מתגודד מחוץ לדלת ביתו, כולם עומדים בטור אורך ומסודר…
משהבחין שותפו לחדר בפליאתו של הרב, הסביר לו: "עקב השיבושים בדרכים והפצצת מסילות הרכבת, יש בכל וורשא רק ארבעה אנשים שבידיהם ד' מינים כשרים, בהם יצטרכו לנענע מאות אלפי יהודים מקומיים ופליטים. מששמעתי מהרב שיש בידו ד' מינים, מיהרתי לספר זאת לכמה יהודים מודאגים וחיש מהר פשטה הידיעה בכל העיר, והנה לפנינו תור ארוך של יהודים הממתינים ומשתוקקים לקיים את המצווה…
"אך בקשה אחת לי אליך, כבוד הרב, למרות התור הארוך, הגיע הנה יהודי ישיש שהגיע מפרבר מרוחק של העיר, הבה ניתן לו לנענע ראשון את הלולב, כי עליו לשוב לביתו עם כניסת היום טוב השני בכדי שיוכל לקבור את אחד מבני משפחתו שנבל"ע אמש…"
גם את רצון היהודים לקיים מצוה זו, ניסו הגרמנים לקלקל. משעלה השחר, נשמעו לפתע יללות צופרי משאיות מלאות בחיילים, שהתנפלו על ההמון שעמד בסדר מופלא בתורו לקיים את מצוות ארבעת המינים, והיכו בהם ללא רחם עם קתות הרובים שבידיהם. זעקות השבר של היהודים המוכים ששכבו זבי דם על רצפת הרחוב, התערב בצעקות הגרמנים המאיימים על היהודים לפזר את ההתקהלות.
אך גם בזאת לא צלחה יד הרשעים, דקות ספורות לאחר שעלו הגרמנים על המשאיות ועזבו את המקום, שבו היהודים ועמדו שוב בתור ארוך ומסודר, ממתינים בקוצר רוח שיעלה השחר ויוכלו כבר לקיים את מצוות ארבעת המינים.
יותר מכל תפס את עיני מרן זצ"ל ברכתו של אחד היהודים שבירך על הד' מינים בהתלהבות עצומה, ופניו אורו משמחה של מצווה, כששאל אותו לפשר שמחתו היוצאת דופן, סיפר לו היהודי כי כל בני משפחתו נהרגו בהפצצות הכבדות שפקדו את וורשא, ואף ילדו האחרון שנשאר לפליטה נהרג מפגיעת פגז כמה שעות לפני התקדש החג…!
לימים, אמר בנו של מרן זצ"ל הגאון רבי יושע בער זצ"ל כי למרות הרעב והמחסור ששרר אז בעיר, היה מרגש לראות שבתור לארבעת המינים עמדו יותר אנשים מהתור שהשתרך מול פתחי המאפיות לקניית לחם.