איש איש על עבודתו ואל משאו (ד' יט)
בסערת מלחמת העולם, כאשר לונדון הופצצה ללא הפוגות, פיזרה הממשלה את הילדים בכפרים, למלטם מהסכנה ומהחרדה. קבוצת נערים ואני ביניהם נשלחנו למעונו של כומר באחד הכפרים. לאחר מחברי היה סידור בתרגום אנגלי, ושכחו על השולחן בחדרו של הכומר. הכומר פתחו, והתחיל לקרוא בתרגום האנגלי. לפתע שמענו צעקות רמות. נחרדנו. הכומר הגיע, עיניו מזרות אימה, קצף על שפתיו. מה קרה, הגיע לברכת "שלא עשני גוי"..
צרח: "אנחנו מצילים אתכם ואתם מתייחסים אלינו בכזה זלזול, מודים בכל יום לאלוקים שלא עשה אתכם כמונו?! תחזרו ללונדון, להפצצות, הלואי ותפגעו! היטלר צודק", עפר לפיו…
ניגשתי אליו. האמת, נדרש אומץ לשם כך. שאלתי: "האם אוכל להסביר?!"
ענה בכעס: "אין מה להסביר, הדברים כתובים שחור על גבי לבן!"
אמרתי: "אמנם כן, אבל לא קראתם עד הסוף".
הכומר העיף מבט בסידור שבידו: "ודאי קראתי עד הסוף. זה סוף המשפט".
אמרתי: "אמנם כן, זה סוף המשפט, אבל לא סוף המקבץ. בהמשך מברכים את הבורא שלא עשאנו אשה. כסבור אתה שהיהודים אינם מכבדים את נשותיהם?! ובכן, דע לך שבתלמוד נאמר שלעולם יאהב אדם את אשתו כגופו ויכבדנה יותר מגופו! והלא לפני מתן תורה הקדים משה רבינו את הנשים לגברים, והן יסוד הבית היהודי"…
הכומר היה מבולבל, והחברים סביבי היו מתוחים. הכומר שאל: "אז איך אתה מסביר זאת?"
אמרתי: "פשוט מאד. כשברא הבורא את עולמו, חילק תפקידים שונים לקבוצות שונות. לגברים תפקידם, והוא קשה יותר מתפקיד האשה. לקיים יותר מצוות, ללמוד תורה, ולנשים תפקידן והוא אכן קל יותר מצד אחד, אבל אנו הגברים מודים לבוראנו שחוייבנו במצוות יתרות ובלימוד התורה וזכינו לתפקיד החשוב יותר.
כיוצא בכך, בברכת "שלא עשני גוי". לגוי תפקידו, ישוב העולם, ואין לזלזל בו. אבל מצד שני אינו מחוייב במצוות כישראל, ואינו מצווה בתלמוד תורה, ואנו מודים לבוראנו שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, והשית עלינו תפקיד קשה יותר אך מכובד יותר. אמור נא בכנות, ההיית רוצה להתחייב בכל תרי"ג מצוותינו?!"
"לא, לא. ודאי שלא", נחרד הכומר והתפייס.
ביקש סליחה על התפרצותו, ואף העמיד לרשותנו את מטבחו, שנכשירו כרצוננו…
********
בהיותי ביוהנסבורג, בא לפני זוג. הבינו שהתורה אמת ויש לנהוג לפיה. אבל הם מתקשים לנטוש את ארחות חייהם, מבקשים לעשות כן קמעה קמעה.
אמרתי להם: ראו, בפסח מצרים נצטוינו "ואכלתם אותו בחיפזון", וזו מצוה שאינה נוהגת לדורות. ומדוע, כי כאשר מתעורר באדם הרהור תשובה יש לו להאחז בו בחיפזון, שאם לא כן יועם ויתפוגג. רק לאחר שיעשו את הפסח בחיפזון ויצאו ממצרים, יוכלו להמשיך בבנין איטי ויסודי, צעד אחר צעד…
ועל כך נאמר: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', קרבן ראשית תקריבו אותם לה'" (ויקרא ב, יא). והינו שהשאור והדבש שניהם מורים על הקיצוניות. השאור הוא הקיצוני שבחמץ, והדבש הוא הקיצוני שבמתוקים. ואין זו הדרך הרצויה לפני ה'. אבל "קרבן ראשית", כלומר בתחילת דרכו של האדם כשחוזר בתשובה, אדרבה ראוי להשתמש בקיצוניות, ואחר כך ישוב לדרך הממוצעת. אמנם אי אפשר לקבוע בזה כלל לרבים, ובכל שאלה יש להתייעץ עם רבנים מובהקים.
*******
פעם עמדתי לפני מרן הגרי"ז זצ"ל והגיע יהודי מאמריקה. סיפר שיהודי ארצות הברית אינם שונאי דת, אלא שקועים בתאוות העולם והנאותיו. אבל רק יראה להם הקדוש ברוך הוא את ניסיו, אין ספק שכולם יחזרו בתשובה.
ענהו מרן זצ"ל: מי ששקוע בתאווה, לא יועיל לו שום נס כדי להחזירו בתשובה!
רק מי שמתבונן בגדלות הבורא ומכיר בפגם החטא, יוכל להתעורר מניסים. אבל בלי התעוררות הלב אפשר לראות כל הניסים ולא להשתנות כלל.
תדע לך שכן הוא, שאמרו בגמרא (זבחים קטז ע"ב) שבשעה שבא הקדוש ברוך הוא לתת תורה לעמו היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו. נתקבצו כל האומות אצל בלעם ושאלו שמא מביא מבול לעולם. אמר להם לאו, אלא חמדה גנוזה הוא נותן לבניו. אמרו: "ה' עוז לעמו איתן, ה' יברך את עמו בשלום"…
כלומר, יהי להם אשר להם, ויניחונו לנפשנו!…
*******
הציעו לסטייפלר זצ"ל לשתף פעולה עם פשרנים כדי לפעול גדולות ונצורות, וסרב. אמר שאין להעמיד תורה על ידי שיתוף פעולה עם מפירי תורה.
אמרו לו ששיתוף פעולה עימם יביא שלום, ואמר שקודם כל צריך לעשות שלום עם אבינו שבשמים, ואם נתחבר עם פשרנים כנגד רצונו, לא יהיה לנו שלום עמו.
('קטעים מלוקטים מתוך הגדה של פסח 'ויגד משה)