"אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם…" (שמות כ', ב')
מדוע מזכיר הקב"ה בדברה הראשונה את יציאת מצרים, ואינו אומר: "אנכי ה' אשר בראתי את כל העולם"?
משום שרצה הקב"ה לקבע בלב עם ישראל את האמונה שהוא השליט היחיד בעולם, ואת כל אשר יחפוץ ביכלתו לעשות. שום חוק מחוקי העולם אינו עומד בפני רצונו יתברך, וגם כל מה שנראה כטבע העולם, אינו מוכרח להיות, אלא הכל מאת ה'.
אלו היה מזכיר את בריאת העולם, עלול היה האדם לחשב: בתחלה ברא ה' את העולם, אבל מאז הכל מתנהג לפי החוקים ההם, ללא הנהגת ה'.
לפיכך אמר הקב"ה: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – אני שולט על העולם בכל רגע נתון. אני שולט על השמש ועל הירח, אני שולט על העפר ועל בעלי החיים. במאמר פי הבאתי על המצרים במצרים עשר מכות וקרעתי לפניכם את הים.
הנהגת ה' לא היתה רק בעבר, אלא היא ממשיכה להתקיים כל הזמן. הקב"ה לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים.
מן האמונה הזו – שכל מה שקורה בעולם עושה ה' יתברך, אסור לנו לזוז כמלוא נימה!
האדמו"ר רבי חיים מקרסנא זצ"ל, היה קדוש עליון ומגדולי תלמידי הבעל שם טוב זיע"א. כמעט תמיד היה סגור ומסוגר בתוך ד' אמותיו, ועסוק בדבקות עצומה בעבודת ה', בתפילות ובלימוד. רק לעתים רחוקות היה יוצא החוצה. אפילו חסידיו לא זכו לשמוע ממנו אלא הוראות קצרות ומתומצתות. בשאר הזמן היה כאחד הקדושים אשר אינם זזים מלפני ה', ככהן גדול בעת עבודתו בבית המקדש.
פעם נודע לרבי, כי ישנו להטוטן הכובש את לב ההמונים. אחד מן הפעלולים המיוחדים שעשה האיש, היה למתוח חוט ברזל בגובה רב מעל נהר סוער ביותר, ולצעוד עליו מגדה לגדה.
התפעל הרבי ובקש ללכת ולראות אותו.
מקורביו תהו לפשר ההתעניינות שהוא מגלה, ובכל זאת מלאו אחר מצוותו, ובשעה היעודה הביאו את הרבי לחזות במופע.
הקהל הצופה עקב במתח רב אחר הלהטוטן, שפסע צעד אחר צעד במשך חצי שעה תמימה, וכשהגיע בסופו של דבר לגדה השניה, הריעו לו בהתלהבות עצומה ובמחיאות כפיים סוערות.
התבונן בו הרבי ואמר למקורביו: "בודאי מתפלאים אתם לשם מה באתי לכאן. הבה ואמר לכם – חשבו רגע על אותו פעלולן בשעה שהוא צועד על החבל. על מה הוא חושב אז? מחשבתו ממוקדת בענין אחד בלבד – בתנועות שעליו לבצע כשהוא מניח את רגלו ועושה את הצעד הבא.
"האם הוא מסוגל לחשוב אז על פרנסתו? האם הוא יכול להרהר בכל מיני עבודות שעליו לבצע?
ודאי שלא. אוי לו ואוי לחייו, אם יחשוב על דברים אחרים. שבריר שניה של הסחת דעת מחוט הברזל הדק שתחת רגליו, עלול לעלות לו במחיר חייו! בעיניו יש בעולם כעת רק דבר אחד – חבל. 'חבלים נפלו לי בנעימים'. שום דבר אחר מעבר לכך.
"הלהטוטן הזה" – המשיך הרבי – "צריך להיות סמל ודוגמא לכל יהודי.
"כשבא יהודי לעולם, מוכרח הוא לחשוב רק על דבר אחד – בשביל מה באתי לעולם? מהי המטרה שעבורה נשלחתי לכאן?
"הוא חיב לזכור כל הזמן שחובה עליו למצות את כל הכוחות שהקב"ה נתן לו לצורך עבודת ה'. את הפה הקדוש עליו להקדיש לתפילות וללימוד תורה. בידיו עליו לעסוק בחסדים, ואם יש לו פרנסה – לתת מעשרות וחומש, ולפרנס עניים שאין להם כסף. זאת המחשבה שצריכה למלא את כל כלו בכל שעות היממה, ובפרט בשעות התפילה, שבהן אסור לו לחשוב על שום דבר אחר.
"עליו לזכור שהוא הולך על חבל דק לפני ה' יתברך. כל מחשבה אחרת עלולה חלילה להמיט עליו אסון.
"זו הסבה שבשלה יצאתי לראות אותו" – סיים הרבי – "כדי ללמד את כולם מוסר השכל: דעו כי כל העולם כולו גשר צר מאד, ויש להיזהר ביותר שלא לפול!".
הדבר שעוזר לאדם ביותר לשמור על עצמו מנפילה – זו האמונה. הסחת דעת מאמונה ומן המחשבה על הקב"ה – היא תחילתה של כל נפילה.
הגר"א זצ"ל היה אומר, כי עיקר נתינת התורה לישראל היא כדי שישימו בטחונם בה'.
כל המצוות נועדו כדי לתת לאדם תזכורות לאמונה ולביטחון. המזוזה מזכירה לאדם: יש ה' בעולם, שים את בטחונך בו!
כשרוצה האדם לאכול כדי להשביע את גופו, מזכירים לו: קודם כל עליך לברך למי שהמזון שלו! אכל ורוצה לקום וללכת – מיד מזכירים לו: עליך לברך ברכת המזון!
כל "ברוך אתה ה'" הוא עוד בטחון בו יתברך. כל מצוה היא תזכורת להליכתנו על חבל צר כדי שלא נשכח את ה' במרוצת הדרך.
טעמו וראו כי טוב ה'
במעמד הר סיני, הוריד הקב"ה לעולם את כבודו יתברך, והשאיר את האור העליון בתורה הקדושה.
ומנין שכך הדבר?
הגמרא (שבת קה ע"א) דורשת את המלה "אנכי", בה נפתחות עשרת הדברות, שהיא ראשי תיבות: "אנא נפשי כתיבת יהבית". לאמר: 'אני את נפשי כתבתי והבאתי לכם'. הרי שכביכול הבורא יתברך נמצא בתורה עצמה.
אם רוצה האדם לראות את הקב"ה, עליו לעמל בתורה, אז יוכל לראותו. לכן הצדיקים הגדולים זוכים להשראת השכינה, רק בשל עמלם בתורה. ככל שאדם מתייגע בתורה, כך הוא זוכה להכיר יותר את הבורא יתברך.
אורו העליון של הקב"ה הוא בלתי נתפס, אבל הבורא ברוב טובו וחסדו, הפשיט את האור הזה במעט, כך שאפילו קטן שבקטנים יכול לקלוט משהו מהאור. התורה הקדושה שווה לכל נפש, יש בה עומק בלתי נתפס לצד ספורים שאפילו ילד קטן יכול להתחבר אליהם.
לכן כבר בגיל הרך, יכול כל לומד תורה לזכות במעט לאור התורה. הילד מתחבר לספורים על אדם וחוה, הנחש, דור המבול, יעקב ועשו. כמובן לפי קוצר הבנתו הוא מבין רק את החיצוניות של הדברים, אבל גם כך הוא מתחיל להתקשר לאור התורה, וככל שהוא גדל ולומד יותר ויותר תורה, כך הוא מתחבר עוד ועוד אל הבורא יתברך. תלמיד חכם המעמיק בתורה, בסודותיה וברמזיה, יכול לזכות להשראת השכינה.
אדם הנכנס אל עומק התורה, זוכה כאמור לקנות את אור פני ה' הנמצא בתורה.
דברי חז"ל הקדושים נותנים לו מעט את האפשרות לטעום מנועם זיו השכינה, "טעמו וראו כי טוב ה'" (תהלים ל"ד, ט').
אבל כל זה נכון, רק אם הוא לומד תורה כדי להכיר את הבורא יתברך, אך מי שלומד אותה כמו שלומדים – להבדיל – מתמטיקה או כימיה, הינו כחכמה גרידא, יחד עם כל חטאיו, בלי כל רצון להתנתק מהם – עליו אין התורה משפיעה במאומה.
על זאת דרשו חז"ל (ברכות סג ע"ב) את הפסוק (במדבר י"ט, י"ד): "זאת התורה אדם כי ימות באהל" – שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ללמדנו שרק מי שלומד את התורה במסירות נפש ממש, יכול לזכות לכל המעלות הגבוהות הללו.
זכורני, כשהייתי מתלווה למרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל לעצרות תשובה וחיזוק ברחבי הארץ בימי חדש אלול, לא היה אצלו הפסק כלל בעסק התורה. היו פעמים שמסר חמש או שש דרשות בלילה אחד, במקומות שונים ברחבי הארץ, כשהוא עובר ממקום למקום במסוק. היינו חוזרים בשעת לילה מאחרת [שתים בלילה], כיון שהיינו גם במקומות מרוחקים – קרית שמונה, טבריה וצפת בצפון הארץ, או ירוחם, דימונה ובאר שבע בדרומה.
כששבנו לירושלים ליוויתי את מרן לביתו. בכניסתו הוריד מרן את הגלימה, אך לא פנה לנוח קמעה מעמל היום, אלא מיד רץ אל שולחן התורה שבחדרו, והתיישב אל מול הספרים הפתוחים.
בקשתי ממנו ברכה, והוא אחל "ברכה והצלחה, כל טוב". ואז נטל בידו את העט והתיישב להעלות על הכתב חידושי תורה.
פלא פלאים! זה עתה בא ממרחק, לא טועם דבר מאכל או משקה להשיב את נפשו, לא עולה לישון. שום דבר! חוזר מיד ללימודו, ללא הפסק. לעולם לא יאמר: די, עשיתי את המוטל עלי!…
חס ושלום. כל הזמן בעליה!
כך זוכים למעלות הגבוהות של השראת השכינה, אם נדבקים בתורה האלוקית, אשר נפשו של הקב"ה, כביכול, כרוכה בה.
(קטעים מתוך הספר 'משכני אחריך')