סיפר הרב מאיר רוך שליט"א: במלחמת העולם השניה איבד דודי הגאון רבי יחיאל מיכל גורדון זצ"ל את כל משפחתו, אשתו וילדיו, והוא נותר בגפו. לאחר המלחמה, נישא בזיווג שני והתגורר בארה"ב.
פעם נסעתי לארה"ב, והודעתי מראש שאגיע להתארח וללון בביתם. לפי התכנון הייתי אמור להגיע לביתם בשעה שתיים עשרה בלילה. למעשה הנחיתה התאחרה והגעתי בשעה שלוש לפנות בוקר. בליבי קיוותי שהדוד הלך לישון, והשאיר את הדלת פתוחה.
כשהגעתי, אני רואה לתדהמתי את הדוד הישיש עומד ברחוב, בחזית הבנין, בלילה בו שרר קור עז וממתין לבואי. שאלתיו בפליאה, מדוע המתין למטה? וכי לא היה מספיק להמתין בתוך ביתו?
כאן התגלתה אצילותו ושמירתו על כבוד אשתו. באצילות נפשו הסביר לי שרצה לפוגשני קודם שאכנס לביתם ולבקשני שכשאפנה לאשתו, אקרא לה בתואר 'דודה' (טאנטע)… הוא הסביר שהיא כה מסורה אליו, וחשוב לו מאד שתרגיש שקרובי משפחתו מרגישים אתה קשרי משפחה ומכנים אותה 'דודה'.
שווה היה לו להמתין שעות ארוכות בקור העז, כדי לכבד את אשתו ולגרום לה הרגשה טובה!
('לתתך עליון', הובא בגיליון 'ליקוטים וסיפורים נפלאים')