אתמול למדנו כי אפילו מפצירים בו אביו או רבו שיספר להם מה שדיבר פלוני על אודותיהם, אסור לו לספר. בסעיפים הנלמדים היום (כלל א' מהלכות רכילות סעיפים ו-ז) ממשיך ה'חפץ חיים' וכותב כי אפילו אם סירובו לספר יגרום לו הפסד ממון ופרנסה, אסור לו לספר, ככל שאר לאווין שאדם מחויב לתת את כל אשר לו ולא לעבור עליהם. ובהגה"ה מציין ה'חפץ חיים', כי פשוט הדבר שגם אם מחמת סירובו לספר לא יהיה לו כיצד לפרנס את בני ביתו, אין זה נחשב כסכנת נפשות שמחמתה יהיה מותר לו לעבור על לאו דאורייתא.
בביאורים ומוספים מביאים, כי גם כשאדם נאלץ לספר לשון הרע משום חשש פיקוח נפש, כתב הגר"מ שטרנבוך בשם הגר"א שיש לצמצם ולומר רק כפי ההכרח, ואם אפשר לומר ברמז, ירמוז. שהרי יהונתן היה צריך להודיע לדוד ששאול אורב לו להורגו, משום פיקוח נפש, ואע"פ כן מסר לו את הדברים על ידי סימן החיצים (שמואל א, כ כא-כב), כי במקום שאפשר להודיע ברמז ראוי לרמוז, וכפי שכתב המהר"י קרא (שם) שלא אמר לו בפה אלא עפ"י סימן, משום 'הולך רכיל מגלה סוד'.
ומוסיף ה'חפץ חיים', כי על אחת כמה וכמה כאשר מדובר רק בדברי חירופין וגידופין שיבואו עליו אם לא יספר – בוודאי אין לו לחוש לזה כלל, ואדרבה, על ידי זה יהיה נחשב לעתיד מאוהבי ה' יתברך ופניו יאירו כאור השמש, כמו שאמרו חז"ל על הנעלבים ואינם עולבים וכו'.