בראשית ברא אלוקים
רבינו יונה בספרו 'שערי העבודה' כותב: "על כן האיש העובד, ישתדל תמיד להשיג ערכו וערך הצדיקים והחסידים, ומעלתם וחשיבותם וחיבתם לפני השם יתברך ודבקותם, ויבין וישכיל וידע כי יוכל להשיג מעלתם וחשיבותם וחיבתם, כאשר יעבוד כמותם כל ימי חייו ועתותיו ושעותיו ורגעיו כפי כוחו והשגתו".
רבינו יונה מדגיש בדבריו, שחובת ההתבוננות במעשה האבות, אינה רק לצורך ידיעת גדלותם ורום מדרגתם, אלא תובעים מהאדם שילמד ממעשיהם, שכל מעשיו יהיו ערוכים בהתאם למעשה האבות.
ספר בראשית המסקר את מעשיהם ומידותיהם הקדושים של האבות והאמהות, ממחיש עבורנו דוגמא לכל הנהגות החיים. שכן הם כבר טרחו ושקדו על טיב ואיכות היסודות לטווח רחוק. לא מוטל עלינו לבנות או לחדש, אלא פשוט רק להתאים את מעשינו למעשיהם, לצפות וליחל "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי".
כאשר נסתלק לבית עולמו הרבי בעל ה'חידושי הרי"ם' מגור זצ"ל, נתמנה נכדו בעל ה'שפת אמת' מגור זצ"ל, בהיותו עדיין צעיר לימים, לשבת על כס ההנהגה. היו שתמהו אז בפניו כיצד מסוגל אדם כה צעיר להתמנות לרב ומנהיג עדה בישראל, בעוד יש ביניהם אנשים מבוגרים ממנו, תלמידי חכמים ידועים וצדיקים מופלגים?
בפקחותו הנודעת השיב להם ה'שפת אמת' על כך במשל שנון:
במקום מסויים היה קיים הר גבוה שקשה היה להגיע לפיסגתו. מספר אנשים החליטו לשנס מתניים לטפס ולעלות עליו. הם התאספו בסביבות ההר, שילבו ידיהם אחד לאחד ובכוחות משותפים הצליחו להעפיל עד הפסגה. בהגיעם לשם הופתעו לראות ילד קטן יושב למעלה בביטחה כזקן ורגיל.
שאלו אותו בפליאה: "כיצד הגעת הנה"? והוא השיב: "מה השאלה?! אני נולדתי פה על הפסגה! לא היה נדרש ממני כל מאמץ כדי להימצא כאן… ההורים שלי כבר עשו עבורי את העבודה…"
זו גם התשובה לתמיהתכם, השיב ה'שפת אמת', לא יפלא איפה כי למרות גילי הצעיר יכול אני להנהיג אף את המבוגרים והחשובים מביניכם. כי בעוד הם החלו את דרכם בתחתית ההר, ושנים רבות התאמצו ועמלו כדי להגיע למדרגתם הגבוהה. אני לעומתכם קיבלתי את הכוחות שלי מאבותי הקדושים, נולדתי על הפסגה! לכן למרות היותי צעיר, גלומים בכוחותי כוחות וסגולות מיוחדות כדי להנהיג את העדה…"
רעיונו של משל נפלא זה, נכון בנוגע לכל יהודי ויהודי! האבות הקדושים נטעו בנו כוחות עצומים ויסודות גדולים, בכל מה שהתנסו ופעלו היתה בכך כוונה עמוקה עבורנו. עלינו מוטל רק לפתח זאת, לאמץ את אותן מעלות שהטביעו בנו.
זאת העבודה שלנו בהגיענו לקריאת הפרשיות הללו; 'הביטו אל צור חוצבתם'! להתבונן באבות העולם, כי כשהולכים לפי היסודות מצליחים!
מסופר על מרן הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל, שהלך פעם ברחובה של עיר. והנה רואות עיניו 'שייגעץ' צעיר כבן שש עשרה המוליך אחריו שני סוסים, כשמקל חובלים בידו והוא מכוונם בדרך. ברצונו מטה אותם לימין וברצונו מצעיד אותם לשמאל, והם ממושמעים לא מביעים שום מחאה, ולא מנסים לסטות מהמסלול אותו קבע להם.
הרהר רבי חיים בדבר, ותמה; הרי הסוסים מהוים את סמל הגבורה. דוד המלך כשמביא דוגמא לגבורה הוא ממשיל זאת לגבורת הסוס: "לא בגבורת הסוס יחפץ" (תהילים קמז, י). אם כן, כיצד יתכן הדבר שילדון קטן בן שש עשרה קובע להם את מסלולם, מכוון ומדריך אותם להיכן שליבו חפץ? הלוא ברגע אחד קט מסגולים הסוסים להסתובב אחורנית ולבעוט בו במלוא העוצמה, ופשוט ללכת לאן שיחפצו כאוות נפשם?
אמר רבי חיים, התשובה היא מדוע הם אינם עושים זאת?!
– כי הם סוסים!…
הם אינם מודעים לכוחם העצום! אילו היו מודעים לגבורה העצומה שיש בהם, ודאי היו מסתלקים לדרכם זה מכבר. אלא שחוסר הידיעה, גורמת להם להמשיך להיות משועבדים תחת עולו של ילדון בן שש עשרה.
לפי זאת הסביר רבי חיים פשט בפסוק: "אל תהיו כסוס כפרד אין הבין" (תהילים לב, ט). לכאורה הפסוק טעון ביאור רב:
דוד המלך אומר פסוק אחד קודם: "אשכילך ואורך בדרך זו תלך איעצה עליך עיני". והכל מטים אוזן בסקרנות מרובה במה בא דוד המלך להשכיל אותנו? איזו עצה הוא בא להעניק לנו שישנה את חיינו הרוחניים? והנה הוא ממשיך לומר: "אל תהיו כסוס כפרד אין הבין".
וכי פעם שמעתם דרשן שנכנס לבית המדרש והחל לשאת דברים לפני שומעי ליקחו: "רבותי! אל תהיו כמו סוסים! אל תהיו אוילים כפרד!". הרי ללעג וקלס יחשב בעיני השומעים? ומה עומק כוונת דוד המלך להורות בזה?
אולם כעת, אמר רבי חיים, מבין אני את ביאור הדברים:
דוד המלך מורה לאדם אל תהיה כסוס שאינו מודע לכוחותיו! אל תהיה כפרד שאינו מודע לכוחות הטמונים בו! אחרת אתה עלול לצעוד כמותו, אחר תעלולי היצר שמשטה בך לימין ושמאל, מבלי שום נסיון להתנגד לו ולהתגבר עליו.
נקודה זו דורש ישעיהו הנביא מכלל ישראל: 'הביטו אל צור חוצבתם'! תהיו מודעים ליכולות העצומות הטמונות בכם, לכוחות המופלגים שהטביעו האבות הקדושים. טיפשות היא להידמות אל הסוס, שלא עולה על דעתו דבר כה פשוט שביכולתו לסלק ברגע אחד את עול אדונו מעליו.
פלאי פלאים!
'בראשית איז דער גרעסטער ספר מוסר'
האיש שנשא בגבורה בדורנו את לפיד האמונה החושית, היה זה ללא ספק מורי ורבי מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל. בלהבת אש קודש עמד ועורר תמיד וללא הרף על נחיצות העיסוק בחומש בראשית ויסודות האמונה הפשוטה. בבהירות, בטהרה, במישוש ידיים.
תלמידיו במשך כל השנים, ובפרט בשנים האחרונות, יכולים להעיד עד כמה תבע ודרש בשארית כוחותיו על ההכרחיות והתועלת הרבה שיש בכך. עד כמה הרבה תדיר לעורר ולהטעים על החובה להפנים את המסרים ולהקנות להם שביתה בלב. "בראשית איז דער גרעסטע ספר מוסר!…" ["חומש בראשית הוא ספר המוסר הגדול ביותר…"], היה חוזר ואומר כסדר.
כבר נודע ברבים האגרת המפורסמת, בה יוצא מרן הרב שך מגדרו, בהתבטאות חריגה ונדירה: "חי נפשי! תמיד היה אצלי למשיב נפש, כשלמדתי בספר בראשית…"
כך גם בשיחה בישיבה, לפני התלמידים, גילה פעם טפח מרחשי ליבו הטהור: "בכל פעם שהגעתי לפרשיות של סדר בראשית, היתה לי משיכה ונטיה מיוחדת אליהם. אינני יודע מה היא הסיבה לכך… אבל על כל פנים תמיד חשבתי לעצמי שהייתי רוצה ללמוד את ספר בראשית במשך כל השנה. אני שואב את הכל תמיד מספר בראשית!… ובכל פעם מתעוררת אצלי נקודה חדשה שלא השגתי אותה לפני כן באותו אופן!…"
מקורביו העידו שבכל שנה ושנה, כשהגיע זמן קריאתו של חומש בראשית, היה צוהל לקראתו כאל מתנה חביבה; בריאת העולם, אדם הראשון, עשרה דורות, האבות והעקידה – היו נושאים שלא פסק מלמשמש בהם שוב ושוב ולהתפעל מהם כל פעם מחדש, כאילו זה עתה הוא לומד אותם לראשונה! ורבים מאלו שבאו במחיצתו באותו יום היו זוכים לשמוע את ליבו היוקד אמונה טהורה וזכה, מתלהב מפסוק מסויים, או מהרגש חדש.
למעשה בכל ימות השנה, גם כאשר קראו בתורה בספר ויקרא ובמדבר מעיינותיו היו נתונים בחומש בראשית. בשיחות המוסר שמסר בישיבה בכל השנה היה משמיע כסדר הארות חדשות או דבר חיזוק כל שהוא שהתעורר מחומש בראשית. הרגישו בו שהיסודות הללו מלווים אותו כל העת.
כמה מופלא היה זה לראות יהודי כמרן הרב שך, אדם גדול בענקים, אשר כגובה הארזים גובהו, ממרום גילו ומפסגת השגותיו, מוצא לנכון להתמקד דוקא בפסוקים הנראים כה פשוטים ומוכרים לנו מילדות. במרץ נעורים ובסערת רוח היה פותח את חומש בראשית, ולומד עוד פעם ועוד פעם בכזו התפעלות ורגש. כשהוא מפטיר בהתפעלות: "הרי זה צועק בורא עולם! זה צועק גדולת השם"!
לעיתים הוא היה פותח את החומש ומקריא את הרש"י הראשון: "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם'… ומה טעם פתח בבראשית משום 'כח מעשיו הגיד לעמו'…". אז היה מתייפח בבכי, ואומר בהתרגשות: "כמה עלינו להודות לקדוש ברוך-הוא שפתח את התורה ב'בראשית ברא'!… כמה הכרת הטוב מוטל עלינו להביע כלפי ה' יתברך שגילה לנו סדרי ורזי הבריאה!…"
כך חי במשך כל ימי חייו, אך במיוחד מאז הגיעו לגיל התשעים, אז הוסיף עוד שעות לעיון והעמקה בפרשיות אלו וביסודות האמונה בכלל. הוא היה מסוגל לשבת במשך שעות מול ספר בראשית ולהגות בו שוב ושוב, לדלות דברי חיזוק ודביקות מתוך יראה עילאית והתרגשות עצומה.
לפני תקופה התפרסמו 'רשימות תלמידים', בין הדברים הובא שבהזדמנות מסויימת כשנכנס אליו תלמיד קרוב, וראה אותו יושב מול חומש בראשית, ניכרה פליאה בפניו של התלמיד. הרב שך שהרגיש בזה נימק את מעשיו, כך:
"רבינו יונה ב'שערי תשובה' כותב שכוונת המשנה באבות 'בן שישים לזקנה, בן שבעים לשיבה', שככל שהאדם מזדקן, עליו להמעיט בעסק העולם ולהתייחד להתבונן ביראת השם ותיקון הנפש. את ה'בן תשעים לשוח' מסביר הרבינו יונה 'כי אחרי שהגיע לתשעים ראוי לו להיות כל עסקו בתפילות ובתהילות השם ולהשיח בנפלאותיו".
"לכן, מעיקר הדין", סיים הרב שך, "אני אמור לשבת כל היום עם 'תהילים', אלא שאני מתעצל לעשות כן והדבר קשה עלי. אך כשאני יכול ומסוגל לכך אני לפחות מתבונן בחומש בראשית…"
מפליא למתבונן!
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')