סיפר הגר"י זילברשטיין שליט"א: בתקופת מלחמת תש"ח, כאשר הירדנים הפגיזו את שכונותיה של ירושלים, וגם מאה שערים ספגה מספר רב מאוד של פגזים, שפגעו בבתי התושבים – פגעו כמה פגזים בעזרת הנשים של בית הכנסת 'תפארת בחורים', בו ישב מרן הגרי"ש ולמד תורה במשך כל שעות היממה. הפגזים גרמו להרס רב, הקירות ניזוקו, חלונות נופצו, ספסלים ושלחנות יצאו מכלל שימוש, עד שלא ניתן היה להכנס לעזרת נשים.
והנה, בעוד שכל האנשים היו עסוקים איש איש בביתו, וכל אחד הזדרז לתקן את הנזקים שהיו בדירתו הפרטית, החליטו כמה נשים צדקניות בירושלים, לתקן ולשפץ את עזרת הנשים של 'תפארת בחורים'. הן עשו הכל בכוחות עצמן, הביאו חלונות חדשים, תיקנו את הקירות ושיפצו את הריהוט, עד שהמקום חזר למראהו כבתחילה, ושוב ניתנה אפשרות להתפלל במקום ההוא.
העיד מרן הגרי"ש ואמר שהנשים הללו הסירו חרון אף ה' מישראל. מו"ח תמך יתידותיו על כמה מקורות, ואמר, שכאשר חרב בית המקדש מבקש היהודי בכל עת מצוא 'בנה ביתך כבתחילה', 'והשב את העבודה לדביר ביתך', הוא גם אומר 'ונשלמה פרים שפתינו', 'יהי רצון כאילו הקרבתי עולה… חטאת…'. והנה, אף כשחרב הבית, השאיר לנו הקב"ה את בית מקדש מעט, וציווה לרומם את בית אלוקינו ולהעמיד את חורבותיו, וכל זה כראיה וכסימן עד כמה אנחנו אוהבים את הקב"ה ומחכים לבנין הבית הגדול והקדוש שנקרא שמו עליו. וכאשר בא הקב"ה אל בתי הכנסיות ורואה אותם בפארם ובהדרם, ורואה שהכל נעשה שם בסדר נכון ומתוקן, וניכר שם כבוד התורה וכבוד הבית, אזי אומר השי"ת שעם ישראל ראויים גם לבניית בית המקדש.
אבל אם קירותיהם של בתי הכנסת מנוקבים, החלונות שבורים, והריהוט מנותץ אף הוא, הספרים קרועים ובלויים, והם אומרים 'יהי רצון כאילו הקרבתי עולה וחטאת', הרי כל זה הוא רק מן השפה ולחוץ, אבל באמת אין הם רוצים שיבנה בית המקדש האמיתי, וכדי בזיון וקצף.
ולכן, הנשים שלא הסתכלו על ביתן שלהן, אלא הקדישו את מלוא תשומת הלב לעזרת הנשים של בית הכנסת, זכו להסיר חרון אף ה' מישראל.
('ברכי נפשי', הובא בגיליון 'שערי העיר')