שאלה: יהודה שאל את נפתלי האם הוא יודע במשך כמה זמן מותר לכהנים לאכול את לחם הפנים בבית המקדש. השיב נפתלי שהדבר פשוט שנאכל ליום ולילה, כלומר, ביום השבת שהסירו אותו מן השולחן ובליל מוצאי שבת שאחריו, כדין כל המנחות הנאכלות ליום ולילה. אמר לו יהודה שהוא סבור שהיה נאכל משך שבוע שלם, ויש לו הוכחה לכך מהלימוד שנלמד למבחן האחרון ב'דרשו'…
נפתלי השיב שזה לא יתכן, ואם הוא יראה לו מקור לכך שלחם הפנים נאכל לשבוע הוא מתחייב לתת לו במתנה משנ"ב 'דרשו'. אמר לו יהודה, שכנראה הוא לא התכונן מספיק למבחן ב'דרשו'…
עם מי הצדק, והאם יהודה זכאי במשנ"ב 'דרשו'?
תשובה: הנה בפשטות לחם הפנים דינו ככל המנחות הנאכלות ליום ולילה, וכן מפורש בדברי הרע"ב במנחות (פרק י"א מ"ז) ובתפארת ישראל שם, שפירשו שכשחל יוה"כ בשבת היו אוכלים לחם הפנים רק במוצאי שבת משום שלמחרת כבר יפסל בלינה, וזו היתה טענת נפתלי.
אמנם יהודה צודק שבמבחן 'קנין חכמה' האחרון שנערך ב'דרשו' למדנו חידוש בדברי רבינו יונה (פ"ה מ"ה) שכתב על המשנה שלא נמצא פסול בלחם הפנים, שהיו צריכים לאכול אותו בשבוע שאחרי השבת שהסירוהו. הרי שדעתו שהיה נאכל לשבוע שלם. עוד העירני הגר"א דינר שליט"א מרבני מודיעין עילית, לדברי רבנו גרשום במעילה (דף ט') שכתב שלחם הפנים היה נאכל משבת ועד שבת, הרי בפירוש כדברי רבינו יונה. והעירוני לדברי האגרות משה (ת"א קדשים ס"י י"א) שהאריך בדברי רבינו יונה אלו.
נמצא שיהודה זכאי במשנ"ב דרשו. אך מן הדין נראה שזה כמו אסמכתא, ואם לא עשו קניין באופן המועיל אפשר לפוטרו מלשלם ע"פ המבואר בחו"מ ס"י ר"ז.