"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"
מאת: הרב ישראל היימן
באחד הימים בשבועות האחרונים זכיתי לערוך את הסיבוב החצי שנתי אצל בחורי הישיבות מהשכונה בה אני מתגורר, שפזורים בעולם הישיבות.
במסגרת הארגון השכונתי המאגד את כלל בחורי הישיבות היקרים יוצאים אברכים פעמיים בשנה לבקר את בני הישיבות בכל מקומות לימודיהם, לדרוש בשלומם ולחלק להם חבילה מתוקה ובעלת ניחוח של בית.
הסיבוב הזה שלוקח הרבה זמן ומאמץ נוסך בעצם קיומו כוחות מחודשים בעוסקים במלאכת הקודש. כמה שזה משמעותי לבחורים, האברכים שמתאמצים להגיע לכל בחור ולתת את מירב תשומת הלב הראויה לכל בן תורה המחזיק את העולם בלימודו, זוכים לשעות ארוכות של קורת רוח וחיות מיוחדת מהפגישות עם הבחורים עמלי התורה במקומם הטבעי בבית המדרשות השונים.
כל ישיבה וסגנונה, כל בחור והנושאים עליהם הוא בוחר לדבר ולשוחח, זהו מסע נפלא שמעורר תחושת גאווה עצומה ביחידה המובחרת שמרכיבה את עצם הלוז של עולמנו הסוער.
לביקורים האלו הפעם נוסף נופך אחר שלא היה כל פעם. במהלך הביקור ניסיתי לעמוד על הלך הרוח בתוך מבצרי התורה בימים סוערים אלו.
בכל מקום בו מסתובבים מחוץ לעולם התורה נושאי החדשות אחידים… מלחמה בצפון ובדרום, עסקאות חטופים שעולות ויורדות כל שעתיים, נופלים ופצועים, סיפורים משדה הקרב, נדמה שהעולם עוצר את נשימתו מול המתחולל בפיסת האדמה הקטנה שלנו…
אבל שם, בתוך הישיבות…
שם יש אוירה דקדושה..
רשב"א וריטב"א, חידושים וחבורות, שוק חברותות בסדר שלישי וחידוש נפלא שהמשגיח אמר בשמוע'ס האחרון…
לאוזן שאינה תורנית קשה להסביר את הדבר הזה. זה לא שלגמרי לא מעודכנים שם במה שקורה… לא שאף אחד לא מודע שיש מלחמה בחוץ. להפך! התפילות חזקות ביותר, קבלות וחיזוקים מדוברים בין המסדרונות ובחדר האוכל, אבל שלא יהיו אשליות… כל זה רק נספח לנעייס האמיתי…. עולם התורה בתפארתו פועם הומה ורוגש ואינו עוצר.
הסתובבתי בין עשרות ישיבות ופגשתי הרבה מאד בחורים נפלאים. כולם שקועים עד מעל לראשם באווירה התורנית הסוחפת על כל גרורותיה… החדשות האמיתיות לדידם לא מוזנות מהתקשורת, הן נמצאות בין הספסלים בבית המדרש, מקסימום על שולחנות חדר האוכל.
והמרשים ביותר הוא אוירת הרצינות והקדושה הנסוכה על פניהם! השמחה הפנימית והשלימות הנפשית של מי שנמצא במקומו הטבעי והנכון.
ואז נזכרתי בארון הקודש ששכן בבית קדשי הקדשים…
ואז נזכרתי בארון הקודש ששכן בבית קדשי הקדשים…בגמרא בברכות משמע שסדר ציווי עשית הכלים מורה על חשיבותם. בפרשתנו ארון ברית ה' הוא הראשון בסדרה. החשוב מכולם.
ולכאורה הדבר לא כל כך פשוט, הלא כל כלי שאמור לשמש בבית יש לו תכלית מסויימת, ליופי או לשימוש מסויים. הארון לא שימש לכלום מבחינה מעשית, לא עבדו בו שום עבודה כבשאר הכלים, וגם ליופי לא היה בו שימוש, הוא עמד מאחורי הפרוכת ומלבד כהן גדול ביום הכיפורים אף אחד לא ראה אותו בכלל. אם כן מהי החשיבות הטמונה בארון? מדוע הוא הקודם לכל כלי המשכן?
אלא התשובה כמובן פשוטה מאד. הדבר דומה לגוף האדם, אם אין בו את הנשמה הרי שאע"פ שבגוף יש את כל האברים הנצרכים, הכל על מכונו בשלום, חיות אין בו ואין לכל זה ערך כלל.
בארון שכנו לוחות הברית וספר התורה של משה. צורף אליהם צנצנת המן שמבטאת את האמונה החושית בבורא כל עולמים. זוהי כביכול הנשמה של בית המקדש. זה בא לבטא שבעדיהם לא שווה כל העבודה כלום. אדם שמקריב קרבן חטאת ולא נתכוון לתשובה אולי טכנית הוא עשה את מה שצריך אבל לא יצא לו מזה כלום. אדם שהביא מנחה לה' ולא עבד את עבודתה בכוונה, אם הוא נשאר אותו אדם אחרי ההקרבה כלפניה הרי שהוא פספס את עיקר הנושא…
(לא יודע אם במציאות היה שייך שמישהו יבקר בבית המקדש ולא יתעורר, ככל הנראה לא הייתה מציאות בכלל של הקרבת קרבן ללא קרבת ה' – הדברים נכתבים רק לשם המחשת הנושא)
עצם המציאות של הארון שסימל את התורה והאמונה בבית המקדש הוא ליבת העבודה בכל מה שנעשה שם בין כתלי הבית הקדוש ובחצרו. אין צורך לעבוד עם הארון או להנות ממנו במשהו. עצם הימצאו והסמל אותו הוא מסמל הוא היוצר את כל משמעות העשייה של כל הבית.
כך הרגשתי כשסיימתי את הביקורים בהיכלי התורה.
בחצי שנה האחרונה נעשים המון דברים, חסדים גדולים עם מפונים או משפחות פצועים וחללים. עבודת קירוב עצומה שחובקת את כל חלקי העם. מיזמי חיזוק לנשים ילדים ולהמון העם…
אינספור מעשים טובים של חיבור בין ישראל לאביהם שבשמים, אנשים מבינים את המסר האלוקי ופועלים לפיו. וזה דבר עצום ונשגב!
אבל עצם הלוז, ארון הקודש, לשם אין גישה לאף אחד מבחוץ. זה עולם הישיבות. המקום המוצנע שהוא הנשמה הפנימית של חיי הרוח שלנו. המקום בו הופכים הדור הבא לצורבים וגדולי תורה ממש. בלעדיו אין ערך לכל שאר הדברים… אם לא הדור הבא שזוכה להתחנך בצורה הטובה ביותר בחממה סגורה ואטומה אין לנו זכות קיום על האדמה הזו, לכן עולם התורה הוא הנשמה של הכל ומחיה את הכל.