הרב ישראל ליוש
פעמיים 'הואשמו' תנאים ע"י צדוקי בפזיזות, פעם אחת היה זה רבא, כאשר ראה אותו הצדוקי יושב ומעיין בסוגיא, כשאצבעותיו נמחצות תחת ידו ונוזל מהן דם, ופעם נוספת היה זה רבי זירא, כאשר רצה לעבור נהר בדרכו לארץ ישראל, ובמקום לחפש גשר ולעבור עליו בבטחה, עבר על בול עץ שהיה מונח לרוחב הנהר.
"עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפזיזותייכו קיימיתו!" [אתם עם פזיז, שהקדמתם 'נעשה' ל'נשמע', ועדיין עומדים אתם בפזיזותכם!] – טען להם הצדוקי.
רבא השיב לו: "עם ישראל ההולכים בתמימות, נאמר בם 'תומת ישרים תנחם', עמים אחרים נוהגים בערמימות, עליהם נאמר 'וסלף בגד ישדם'.
רבי זירא ענה לצדוקי: "מקום שמשה ואהרן לא זכו להיכנס אליו, מי אמר שאני אזכה להיכנס לשם?!"
יש מקום להתבונן בדין ודברים בין האמוראים לצדוקי. ראשית, כאשר הצדוקי מזכיר את אמירת ה'נעשה ונשמע' הוא משתמש באיברי הגוף המבטאים את הפעולות נעשה ונשמע, 'פומייכו ואודנייכו', מדוע, אם כן, הוא לא אומר 'ידייכו ואודנייכו', הלא כשם ש'נשמע' הוא עם האוזניים, 'נעשה' הוא עם הידיים, מדוע הוא בחר בפה להמחשת ה'נעשה'?
עוד יש להבין, מה עונה לו ר' זירא, שעשה כן משום שהוא חושש שלא יזכה להיכנס לארץ ישראל, הרי הוא אשר דיבר אליו הצדוקי, זו נמהרות חסרת מחשבה שנובעת מפזיזות?
גם תשובתו של רבא על כך שעם ישראל הולך בתמימות, אינה מובנת דיה, כי הרי זה בעצם שורש הוויכוח שלו עם הצדוקי, האם זו פזיזות או תמימות?
הביאור הוא, שטענתו של הצדוקי לרבא ור' זירא היתה שכאשר עם ישראל אמרו 'נעשה ונשמע', הם עשו כך מתוך פזיזות ולא מתוך מחשבה, וזו הסיבה שהוא המחיש את ה'נעשה' ע"י הפה ולא ע"י הידיים, כי זו בדיוק היתה טענתו, שאמירת 'נעשה ונשמע' היתה מהשפה ולחוץ, עם הפה בלבד, בלי לרדת לפרקטיקה, אל הידיים.
כשהוסיף לטעון להם 'אכתי בפזיזותייכו קיימיתו', [עדיין עומדים אתכם בפזיזותכם]', הוא התכוון לומר להם שמצד שני, זה שאתם עד היום מתנהגים בפזיזות, מראה שאולי זו לא פזיזות, כי פזיזות בדרך כלל אינה מספקת הצלחות, אם כן, מזמן כבר היה עליכם לנטוש אותה. הדבקות העיקשת במידה הזו, בלבלה את הצדוקי, האם זו אכן פזיזות?!
עונה לו רבא: זו אינה פזיזות, זו ישרות, זו תמימות! אתם הערמומיים, לא מסוגלים להבין שיש אנשים שבישרותם ובאמונתם, מתעקשים ללכת עד הסוף ללא פשרות. במגבלות ההבנה שלכם, כאשר אדם מתעקש ללמוד תורה עד כדי שנוזל לו דם מהאצבעות, זו פזיזות, אבל אצלנו זו תמימות וישרות, חסרת פשרות ונטולת מעצורים, בדרך אל המטרה הנעלה.
זו גם היתה תשובתו של ר' זירא: כאשר אני משתוקק להיכנס למקום כה קדוש ונכסף, ואינני בטוח שאזכה לזה, כי אפילו משה ואהרן לא זכו, אני לא יכול להמתין אפילו רגע, כי מה שמניע אותי הוא קיום המצוה הנכספת, כניסה לארץ ישראל. לפי מהלך שכלכם הערמומי, זוהי פזיזות, אבל בסולם הערכים שלנו, זו תמימות, שהמניע שלה הוא הרצון לקיום המצוות בשלמות ובזריזות.
***
שקיעותו בלימוד של מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל היתה עצומה. לאדם מן הצד שאינו מבין 'אהבת תורה' מהי, פעמים הוא היה נדמה כאדם שאינו מהיישוב, אך האמת היא שאכן כאשר הוא למד תורה וצלל אל מעמקיה, הוא התנתק מהיישוב, והמריא אל עולמות שכה אהב, עולמות של תורה, כפי שיתואר בספורים הבאים:
השעה 1:00 אחר חצות ליל שבת, קבוצת בחורים מישיבת חברון, שבה מה'טיש' של מרן האדמו"ר בעל ה'בית ישראל' מגור זצ"ל. הרחוב שומם מאדם, ולפתע מרחוק נדמה להם דמות אדם הולך, אך פניו אינן מועדות לאף מקום, הוא מטייל על פני רוחב הכביש אנה ואנה, מה זה? מי זה, בשעה כה מאוחרת? מה הוא מחפש על הכביש באמצע הלילה?
כשהתקרבו, הכירוהו, הלא זהו מרן הרב שך, אחוז בשרעפים, שקוע בכל נפשו ומאודו ואינו שם לב לנעשה סביבו כלל. הם התקרבו אליו יותר, והנה הרב שך תפס בידו של אחד הבחורים, בלי שהביט בו ומבלי שהכיר אותו, ושאל: "זאגט מיר טייערער, וואס איז פארט דער פשט אין תוס'?" [תגיד לי יקירי, מה בכל זאת הפשט בתוס'?]
"זכינו" – מספרים הבחורים – "לחזות בלפיד אש יוקדת של שקידה ושקיעות, בעירה של אהבת תורה, שאין דבר בעולם שעומד בדרכה ויכול לה…"
***
חורף שנת תשי"ח, סדר א' בישיבת פוניבז', היכל בית המדרש כמרקחה, צורבים יושבים ועמלים, הוגים ומעיינים. אף מרן הרב שך בין היושבים, הוא וגמרתו, בשקיעות אופיינית. בחורים מתהלכים סביבו אנה ואנה, מרימים את קולותיהם בזעקת קושיא או בהנחת תירוץ, והוא אינו שומע כלום, הוא מרוכז עם רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו בנבכי הסוגיא…
והנה קבוצת תיירים נכנסה להיכל הישיבה, אירוע שגרתי ואינו יוצא דופן. הם מסיירים בין ספסלי בית המדרש ומתפעלים מהמראות… לפתע מבחין בחור שישב ליד הרב שך, שראש הישיבה מתנער מעיונו, קופץ וקם ממקומו בזריזות אופיינית ומתחיל לברך "ברוך אתה…", מיד הבין הבחור מה ארע, תפס בידו של הרב שך ואמר לו: "זה לא ברקים, אלו הם הבזקי מצלמות של תיירים…"
הרב שך הודה מאוד לבחור וצלל שוב אל תלמודו, בדיוק באותה שקיעות כבראשונה…