"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" (א,א)
וברש"י: "ברא אלהים – ולא אמר ברא ה', שבתחילה עלה במחשבה לבראותו במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושתפה למ ידת הדין…"
שח הגאון רבי שמחה שלמה לוין זצ"ל: אאמו"ר זצוק"ל [=הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל] השתלם הרבה במידה זו, שכלפי הרחוקים התבונן במידת הרחמים, והשתדל למצוא בהם צד זכות ולשבח אותם על איזו מעלה שמצא בהם וכדומה, אבל עם עצמו ובני ביתו תבע מלוא שורת הדין כדרך היראים והחסידים. ואמנם הרחוקים אשר ראו איך אבא מקרב אותם היה נראה להם כאילו כך היא מידתו, שהוא 'רך ומקל' ואינו 'מחמיר' וכו', ולכך בחרו להציגו כך [לפעמים אף הפריזו על המידה וה' הטוב יכפר]. אך באמת לא היה זה אלא כלפיהם, אבל כלפי עצמו היה חסיד ומחמיר.
דוגמא אחת לקנאותו של אבא סיפרה לי אחת מאחיותי ע"ה, שבהיותה נערה רכשה בגד שלא היה לפי רוחו של אבא זצ"ל, ומתוך שרצה להראות חריפות הדבר בעיניו – עמד וקרעו בפניה…! אמנם כלפי האחרים נהג במידת הרחמים, שלא לדקדק אחריהם ולתבוע את שורת הדין, אלא לדונם לכף זכות ולראות בהם צדדי מעלה.
סיפר לי בן אחותי הגאון רבי משה אלישיב שליט"א, שהלך פעם עם בנו לרופא ילדים, עולה חדש מברית המועצות, בגיל העמידה, שהיה נראה רחוק משמירת תורה ומצוות. הרופא סיפר לו שהוריו היו יהודים יראי שמים שחינכוהו למצוות, אך בעקבות המלחמה העולמית גלה למקומות רחוקים שלא היה שם שום זכר ליהדות, ובמשך הזמן נשכח ממנו הכל.
הרופא המשיך לספר כי לפני זמן קצר הגיע לביקור בית אצל ילד שחלה, אבי הילד הגיש קנקן מיץ וכוסות והניח גם כיפה, ואמר לרופא שגם הוא עצמו ישתה ויברך, ובברכתו הוא מתכוון להוציא גם אותו – את הרופא בברכת 'שהכל'. כאשר שמע זאת הרופא, הרגיש בושה גדולה וזעזוע עמוק, עד היכן התרחק מכור מחצבתו עד שצריכים להוציאו ידי חובתו בברכת 'שהכל'. מאז – סיים הרופא – הוא מגשש את דרכו איך לשוב חזרה ליהדות בשלימות, כי קשה לו הדבר מאד בגיל כזה לשנות את כל אורחותיו.
כך סיפר לי רבי משה שליט"א, ושאל לדעתי מה אפשר להשיב לאותו רופא יקר.
כתשובה סיפרתי לו מה ששמעתי מר' אברהם אקסלדור ז"ל [מאנשי ה'חירות', סגן ראש עיריית ירושלים, שהיה מקורב מאד לאבא זצ"ל] שכאשר רצה לשוב בתשובה שלימה, בהשפעת אאמו"ר רבי אריה זצ"ל, היה כבר בגיל מבוגר והיה קשה לו לשנות את אורח חייו. אבי זצ"ל הסביר לו שבכל מצוה ישנן דרגות שונות, מן הקלה ביותר ועד הגבוהה והמובחרת. למשל, יהודי ירא שמים יקנה 'תפילין' במאות דולרים עם כל ההידורים: עור אחד עם מעברתא, גסות, רצועות בלי תנאי וכו'. וכן יבקש 'ציצית' ניפוץ לשמה, של וולס [=ציציות מפורסמות בהידורם ובמחירם היקר], שיעור חזו"א, ועוד. לעומת זאת, יהודי שקשה לו לדקדק כל כך, יכול לקנות תפילין וציצית בזול ולקיים גם בזה מצות הבורא. וכן אם קשה לו, יניחם בביתו ויתפלל ביחידות, וכשלא מוצא זמן גם לזה, יקפיד לפחות על ק"ש ותפילת שמו"ע, וישלים אח"כ השאר. וכך לאט לאט יעלה מדרגה לדרגה, ויקיים את המצוות כולם בשלימות.
אאמו"ר זצ"ל ביאר לו על פי זה את דברי הגמרא בסוכה דף נב שלעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין, והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה! ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את ח וט השערה הזה! ואף הקדוש ברוך הוא תמה עמהם, שנאמר כה אמר ה' צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא.
ושאל אבא זצ"ל – מהו באמת היצר הרע, האם הינו 'חוט השערה' או 'הר גבוה'? איך יתכן שלצדיקים הוא נראה כך ולרשעים נראה אחרת? וביאר אאמו"ר זצ"ל, שבשביל שלא להיות רשע די לכבוש חוט השערה, ואילו בשביל להיות צדיק צריך לכבוש הר גבוה. כלומר, גם האדם המתקשה לקיים המצוות לכל הידורם ופרטיהם, מ"מ בשביל לצאת ידי שורת הדין בצמצום שלא להיחשב רשע חלילה, אין זה אלא כחוט השערה ממש. אבל מי שרוצה לקיים המצוות בשלמות ובהידור זהו עבודה נשגבה של כיבוש הר גבוה. על כן הצדיקים בוכים 'איך עלינו על הר גבוה כזה', ואילו הרשעים בוכים 'איך לא יכולנו לכל הפחות לכבוש את חוט השערה הזה'.
בדברים אלו פנה אאמו"ר אל ר' אברהם ואמר לו: הן אמת שלעת עתה רפו ידיך מלעלות בהר ה', ולקיים כל המצוות בדקדוק כדרך היראים, אך מ"מ כדי לצאת מכלל רשע, די בכמה עניינים קלים מאד וכבר הרווחת רווח עצום ונצחי.
ומזה נתחזק ר' אברהם להתחיל להתקרב אל ה' עד אשר חזר בתשובה שלימה. [זכורני איך היה משתתף בקביעות בשיעורו היומי של אאמו"ר, ואחרי השיעור היה משתרע תור ארוך של יהודים שהיו ממתינים לפנות אל ר' אברהם שיסייע להם בענייני העירייה וכדומה, והוא היה מקשיב ומייעץ לכל אחד בסבלנות ובמאור פנים]. וסיפר לי ר' משה פרוש ז"ל, שהיה ג"כ סגן ר"ע ירושלים יחד עם ר' אברהם אקסלרוד, והיו נוסעים לעתים קרובות יחדיו לתל אביב ולמקומות אחרים, שכל משך הנסיעה היה ר' אברהם יושב עם ספר התהלים שקיבל מאבי זצ"ל וקורא מתוכו מזמורים בלי הפסק.
וזהו כדברינו לעיל, שיש שני מבטים על עבודת ה', יש מבט של צדיקים על עצמם שתובעים שלימות המצוה והעבודה, לעלות על ההר הגבוה, ובלא זה מחשיבים את עצמם כחוטאים וכו', כי מידתם מידת הדין, ויש מבט אחר של 'חוט השערה', שלכל הפחות מקיים דברים קטנים כבר יצא מכלל רשע ועושה נחת רוח לפניו במה שעושה לפי דרגתו.
(גיליון 'שמחת שלמה', בראשית)