בודפשט, תש"פ – ליל התקדש החג.
שקט, דממת מוות ברחובות, כי זאת למודעי, ההונגרים הם עם צייתן (ניצולי השואה יעידו על צייתנותם למנהיגיהם הפאשיסטיים והנאצים הארורים ימ"ש), וכשהמדינה מבקשת לא להסתובב ברחובות – הרחובות שוממים, עד כי אפילו הקורונה נראה שמצייתת לחוקים ולא מעזה להסתובב ברחוב.
רק קבוצה קטנטנה של יהודים, מסתובבת באישון ליל השימורים, מחפשת את הבודדים שלא יודעים להתבודד… רופא נכרי, ושמש נכרי המלווה אותו, מתלווים חרש אל בתי העיר לבדוק מה שלום ניצולי השואה המבוגרים, אלה ששנות הקומוניזם השכיחו מהם את יהדותם, לא הסתפקו במה שסבלו את מוראות השואה.
כך הגענו לאחר צעידה לא ארוכה במיוחד אל דירת קשיש ברחוב DOHANY. ספון הוא בביתו המצחין, שידע ימים טובים יותר בעבר. מזוזה בפתח הבית היתה לי לסימן שדיירו בן הוא ליוצאי מצרים.
לאחר מספר נקישות, אזרנו עוז ופתחנו את הדלת שלא היתה נעולה. לא פלא, גם גנב אביון ידלג על הדלות השוררת בכל פינה מפינות הבית, שלא לומר מה הריח עושה לחושיו של לא גנב, על אחת כמה לגנב…
בחדר הפנימי מוטל היה זקן במיטתו. אור חיוור ממנורת שולחן, עתיק אף יותר מהזקן, האיר את פניו באפילה, כשהמראה בסיכום קצר היה לא משובב נפש במיוחד. הרופא נפנה מיד לבדוק את מצבו של הקשיש, ואנו התפזרנו – אחד נשאר עם הרופא, השני יחד עם הגוי עשו סיבוב מהיר בבית לראות מה צריך.
הפתעה לא נעימה חיכתה לי, כשנלחש לי שהבית נקי מחמץ, אך לדאבון לב, נקי גם מצרכי פסח. די שמחנו שהקשיש לכאורה שומר על פסח… לכן פניתי אליו בשאלה האם הוא דובר אידיש. "בוודאי", השיב על אתר. "מה השאלה?!"…
גישוש זהיר העלה, שאמנם הוא לא זכה ללמוד בחיידר, גם כתלי ישיבה לא שזפה עינו, אך חזקו עליו דבריו של הרב מבולגריה, בעת שנפרד ממנו בעלותו לרכבת שהוציאה אותו מהונגריה, והוא, נער חסון וחזק היה אז, העלה את מזוודותיו של הרבי הנערץ לרכבת. לאות תודה, ביקש הרבי שייגש אליו, והוא בשמחה ניגש, בטוח שיקבל מתת יד ('טיפ' בלשוננו), אך להפתעתו, הרבי ביקש ממנו שלושה דברים: שיניח תפילין כל יום, שלא יינשא לנכרית, ושלא יאכל חמץ בפסח.
בבכי עז הוסיף הקשיש: "אני נשבע שקיימתי את הבטחתי! אבל את המצות שהבאתם", הוא אומר, "אינני מסוגל לאכול, בגלל… השיניים החסרות והשבורות".
הלב נשבר, הרוח לא.
בר"ח ניסן זימן לי בורא עולם בדרך פלאית וניסית, בהשגחה פרטית ממש, קילו אחד של מצות ציטרין, שהגיעו שלמות ברובן. אחרי משפט מטלטל כזה, הבטחתי לגוי מתת נאה שינקה את הבית ויאוורר אותו, והבטחתי לחזור בהקדם.
את דרכי הביתה, כולל עליית 120 מדרגות, בשביל לאסוף צרור מצות ציטרין ליהודי קדוש שכזה, עשיתי בחדווה ושמחת יום טוב. לא חשתי את אי-הנעימות של הצעידה ברחובות דוממים. קלות היו רגלי, נשאוני בחדווה אל הקשיש. וכשהבאתי לו את המצות, ישבנו עמו בכללי הזהירות המתבקשת בימי הקורונה, והכנו לו ליל הסדר כדת וכדין.
הוא קידש על היין, אכל כזית מצה, וזכה לאחר שנים רבות מאוד, לצאת מעבדות לחירות. הרגשתי בעורפי את קדושתו וראייתו למרחוק של הרבי מבולגריא, שמסב אתנו בחדר השינה.
ליל הסדר שלנו אולי החל מעט מאוחר, אך אין ספק שהיה ראוי לתואר הנכבד, שונה מכל מה שהכרנו עד עתה.
אשרי העם שככה לו. לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
(פורסם במגזין 'במה')