בפרשתן (יג כח-ל) הובא באריכות כיצד התלוננו בני ישראל ובכו מרוב פחדם על שאין בכוחם לערוך מלחמה כנגד הגיבורים 'ילידי הענק' מז' העמים היושבים בארץ כנען, לעומתם טען כלב בן יפונה ויאמר "עלה נעלה", וברש"י עלה נעלה – אפילו בשמים, והוא אומר עשו סולמות ועלו שם, נצליח בכל דבריו. ולכאורה תמיהה מילתא, וכי זו תשובה היא על טענתם, והרי הם טענו 'דברים של טעם' – כי גיבורים הם הענקים אשר שם, מדוע לא התווכח כלב לסתור טענותיהם, אלא סתם ולא פירש עלה נעלה? והרי הוא נחשב כ'מודה שלא ממין הטענה'.
ביאור אור יקרות ביאר הרה"ק מפיאסצנא זי"ע הי"ד, וז"ל: "אבל כך צריכה להיות אמונת איש הישראלי, לא בלבד בשעה שרואה מבוא ודרך לישועתו גם ע"פ שכלו ודרך הטבע – יאמין בה' שיושיעהו ויתחזק, רק גם בשעה שאינו רואה ח"ו שום מבוא ע"פ שכל ודרך הטבע לישועתו, יאמין בה' שיושיעהו, ויתחזק באמונתו ובטחונו. אדרבה, בשעה זו טוב שלא יתעקש למצוא איזה שכל ומבוא בדרך הטבע, כי מכיוון שע"פ פשוט לא ימצא, אז ח"ו תוכל אמנותו עי"ז להפגם, ופגם באמונתו בה' יכול לעצור את ישועתו ח"ו, רק צריך לומר – הכל אמת שעז העם היושב בה, כנים הדברים שהערים בצורות וכו' מ"מ הנני מאמין בה' שהוא למעלה מהגבול והטבע שיושיענו, 'עלה נעלה וירשנו אותה' – בלא שכל ובלא סברה, אמונה ובטחון בה' באופן כזה תקרב את ישועתו. ובזה מבאר את דברי כלב. אמנם, אף אם עפ"י דרך הטבע אין בידנו לכבוש את הארץ, כי עז העם… והערים בצורות גדולות מאד.. מכל מקום מבלי כל שכל נחזק את האמונה, אפילו בשמים והוא אומר עשו סולמות ועלו שם, נצליח בכל דבריו".
כי הקב"ה הוא 'יוצר המאורות' להאיר לכל איש מישראל, לכל חד וחד בדיליה, ואף אם 'נראה' לו גדול החושך החופף עליו יומם ולילה, ידע כי באמת אין כאן כל חושך אלא אור ה'מוסתר' בהסתרה גדולה, אלא שעליו לפקוח עיניו אז יתגלה לנגד עיניו אור גדול, שהרי 'הטוב כי לא כלו רחמיו והמרחם כי לא תמו חסדיו' א"כ בוודאי שהכל לטובה ולברכה (אף אם אינה נראית מיד ישמח לבו כי קרובה ישועתו לבוא בעזהשי"ת). ואף כשאינו רואה ישועה בדרכי הטבע יעצום עיניו מלחפש אחר ה'דרך' שמשם תבוא ישועתו, ובקרוב ימצא כי הישועה כבר מצאה את דרכה אליו.
ואל יאמר אבדתי כי אבדתי, נתרחקתי כל כך מבוראי עד שאינו מרחם עלי, דאיתא בספר 'שפתי צדיקים' להרה"ק רבי פנחס מדינאוויץ זי"ע, שבוודאי לא הסתפקו המרגלים בכוחו ויכולתו של השי"ת, אלא (ז"ל), 'כי באמת יודעים היו שהיכולת ביד הקב"ה להנהיגם למעלה מהטבע, כי כבר הורגלו בכמה ניסים פלאים, אמנם היו סבורים, אחר שכבר נתלכלכו בכמה חטאים ב'עגל' וגם ב'מתלוננים', אולי גרם החטא שאין אנו כדאין עוד שיעשה הקב"ה עמנו ניסים, ולהנהיגנו למעלה מהטבע, ובאמת זו הייתה כוונת השי"ת בשליחת המרגלים כדי שיראו שם את הנפילים בני ענק ויבינו שבדרך הטבע אי אפשר להם לכבוש את ארץ ישראל, ואעפי"כ יכנסו לארץ ויקבלוה בתורת מתנה, או אז יווכחו לראות כי לעולם רחמי הקב"ה אב הרחמן על בניו רחומיו, ולעולם יעשה להם ניסים מחמת אהבתו עליהם.
מכאן תשובה כנגד אותם הרהורי ייאוש המנקרים בלב האדם, לאמור, ידעתי גם ידעתי, שהקב"ה הוא אב המרחם על בניו, אך אני כבר הדחיתי לגמרי, ואף שאמר הפייט 'הטוב ומיטיב לרעים ולטובים' אינני בכלל זה (כמאמר העולם שלכל 'כלל' יש יוצא מהכלל), כי אין זה אלא לסתם 'רעים' אבל לא לרע כמוני.. ובאמת טענה זו אין לה שחר, ומעיקרא פירכא היא, ואדרבה תגל נפשו בה' ובישועתו ויראה פלאות בזכות אמונתו.
וידע שבעבור הביטחון עצמו יוושע מכל מיני מצירים ומציקים, ומפורש איתא במדרש (שוח"ט תהלים כה על הפסוק 'אלוקי בך בטחתי אל אבושה') וז"ל. היו שומרי המדינה עוברין ומצאו אכסנאי אחד ותפסוהו, ואמר אל תכוני כי בן ביתו של מלך אני, כיון ששמעו כן, הניחוהו ושמרוהו עד הבוקר, בבוקר הביאוהו אצל המלך ואמרו לו 'בן ביתך' מצאנו אמש, אמר לו המלך, בני, מכיר אתה אותי, אמר לו לאו. (אמר לו המלך) אם כן היאך אתה בן ביתי, אמר לו בבקשה ממך, אני איני בן ביתך, אבל 'בך בטחתי', שאלמלא אמרתי להם כן היו מכים אותי.. אמר להם (המלך) הואיל ובטח בי הניחו לו. וכך אמר דוד 'אלוקי בך בטחתי' ובשביל כך 'אל יעלצו אויבי לי' ולא אני בלבד, אלא גם כל קוויך לא יבושו.
מעניין לעניין שמעתי מגאון אחד, שהגאון גאב"ד פוניבז' נכנס פעם אל הגה"ק ה'חפץ חיים' זי"ע כשבדעתו היה לקבל ממנו ברכת הדרך ולמהר לדרכו כי הרכבת שעמדה לקחתו למחוז חפצו עמדה כבר לצאת בקרוב, אבל, החפץ חיים דיבר עמו בארוכה, ולא פסק מלדבר עד שהפוניבז'ער הפסיד את הרכבת, לאחר זמן נשמע הקול שהרכבת התהפכה ונהרגו רבים מנוסעיה, ובזכות האריכות של החפ"ח ניצול הפוניבז'ער ממוות לחיים. אחר הדברים האלה נענה הפוניבז'ער: "מובטחני שלא מכוח רוח הקודש ידע החפץ חיים מכך, אלא, שמן השמים מכניסים לערליכער יוד (יהודי ירא שמים) את הדיבורים הנכונים בזמנם".
שוב מעשה, כשהפוניבז'ער חכך בדעתו לסגור את ישיבתו שבחו"ל (בעיר פוניבז') מחמת חסרון ממון, ועלה למעונו של החפץ חיים להתייעץ בדעתו, ובטרם פתח פיו שאלו החפץ חיים, כמה שעות למדתם היום, והפטיר מיד שעתיים או שלוש, "אני למדתי היום מאה שעות, כי תחת רשותי יושבים בחורי הישיבה ועוסקים בתורה ושם ה' חלקי בתורתם", משם פנה הפוניבז'ער לביתו כשכבר לא היה לו מה לשאול, כי הבין שאין גדול מזיכוי הרבים.
ההולך בתום ילך בטח, בפרט כשיזכור כל הנעשה בזה העולם בידי שמים הוא, אין ביד אדם לקרב או לרחק ישועתו או צרכיו, הן בדברים הנוגעים אל הנפש הן בדברים הנוגעים אל הנשמה, בגוף או בממון. שמעו נא רבותי למעשה שסיפור לי אחד מבני חבורתנו בעי"ת 'בית שמש' יצ"ו. הלה עמד להשיא את בתו בשעטומ"צ ומכיוון שזכה לתואר 'ביתו ריקם' בהידור רב, נדד לאחינו שבגולה לזכות אותם ליטול חלק ונחלה במצוות 'הכנסת כלה' אף לא פסח מיודעינו על המנהג לקחת את עזרתו של ה'דרייווער' (נהג) המוליך ומביא את המשלוחים מהכא להתם ומהתם להכא, והנה אל מיודעינו נצטרף אחד שהיה גבר אלים מאותם המצפצפים ואומרים בכל עת ועונה 'כולה שלי' באופן של 'כל דאלים'.. הלה הכריז ופקד על מיודעינו כי הוא נכנס ראשונה לכל ביהמ"ד וביהכנ"ס שיגיעו אליו, ורק לאחר שיעשה 'סיום' מתיר לו לערוך ג"כ 'סיבוב' באותו ביהכנ"ס – אף שלא היו בדבריו אלו אלא 'חוצפה ועזות פנים' קיבל מיודעינו את הדין באהבה ולא השיב כסיל כאיוולתו.
ויהי ממחרת בעודם מהלכים ועוסקים בעבודתם וכבר נכנס 'האלים' אליו, הראה מיודעינו ל'דרייוער' שבידו ציק על סך אלף ושמונה מאות דולר, הדרייווער שהכיר את בעל הצ'ק תמה על סכום נכבד כזה כי לא הכירו כאחד מעשירי העיר, בירר אצלו והעלה בידו כי הלה 'סגר' עסק נכבד וקיבל על עצמו לתת את 'מעשרותיו' לנצרך הראשון שייקלע לידיו וזה האיש פגע בו ראשונה, שאלו הדרייווער והרי היה לפניו עוד 'גברא' ולא ידע בן שיחו מה הוא רוצה מעמו, עד שנתברר שבאותה שעה שעבר הראשון היה זה האיש בבית הכסא ולא ראהו.. נמצא זה האיש האלים חשב שבידו לסדר לעצמו – אני ראשון ואיש לא ייקח מאומה ממני, ולא הבין שהכל מן השמים, לכל אחד יגיע את שלו ברגע הנכון, מבלי יכולת לבריה בעולם לקחת ממנו, כי 'זריזותו' של הראשון סייעה לידי כך שהסכום הנכבד יגיע לידי השני בעתו ובזמנו.
כתב הגה"ק ה'חפץ חיים' זי"ע (שם עולם, שער שמירת השבת פ"ג בהגה"ה) וז"ל: וכיון שדעת האדם מעוטה כל כך, אין לנו לחקור אחר הנהגתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, וצריך האדם להתהלך עמו בתמימות ולהאמין שכל מה שהוא עושה, הוא הכל לטובה, כי מפי עליון לא תצא הרעות, ואז בוודאי יזכה לראות בסוף באלו הדברים גופא שהיא הכל רב טוב וחסד, כמו שמובא בגמרא, (ברכות ס:) במעשה דרבי עקיבא עכ"ל.
עוד חיזוק גדול למדנו מפרשתן, שגם אם יש לו לאדם 'נפילה' ואינו מרגיש את אור האמונה או אפילו אם ח"ו יש בו הרהורי כפירה רח"ל – אל ירך לבבו ואל יתייאש מתוך מחשבה פסולה על מצבו הכושל וכי 'כופר' הוא רח"ל, אלא ידע כי עדיין מאמין הוא בהקב"ה, כי בפנימיות נפשו של כל אחד מישראל חקוקה האמונה בהקב"ה, ואין זה אלא התגברות היצה"ר להפילו, וממילא לא ייפול ברוחו, ויבין שכל פתויי היצר אינו אלא דמיונות שווא, כי היאך תבין שביום האתמול רעדו עד כדי מוות מאותם ה'נפילים' ומיד למחרת הם אומרים 'הננו ועלינו'… ובע"כ תאמר, שהכל רק דמיונות, וברגע שהיצר הניחם לנפשם נתפקחו והבינו שאין כאן כלל ממה לחשוש ולפחד.
פעם פגשתי את אחד מאנשי ירושלים כשכולו אומר שמחה וצהלה, שאלתי אותו לשמחה מה זו מה עושה, פתח פיו בחכמה ואמר, כי הנה כתיב 'ישמחו השמים ותגל הארץ', הרי שלמעלה ממני שרויים בשמחה וכיוצא בדבר גם למטה ממני, ומה לי להלך באמצע כ'אבל בין חתנים'…
מעשה במשגיח שדרש בישיבתו אודות חשיבות לימוד המוסר, וכה אמר בדבריו: ספר 'מסילת ישרים' הוא 'תעודת הזיהוי' של בחור בישיבה". אחד מהבחורים שניחן במידה יתירה של תמימות הוצרך באותם הימים לעבור את גבולות ארצו, נטל עמו את ה'מסילת ישרים' והראהו לשומר הגבולות כ'פספורט' השומר הביט בו בתימהון, "וכי זו היא תמונתך?" ענה הבחור: "אכן כן, זוהי תמונת דיוקני, כי כך נולדתי – נשמה שנתת בי טהורה היא, אמנם יתכן ששיניתי צורת פני, אבל מתחילת דבר זו הייתה תמונתי" – באותה שעה כשר היה. באמת אמרו כשיכיר האדם מהי תמונת דיוקנו באמת וכל שינוי בתמונתו אינו אלא שינוי חיצוני, ולא במהותו הפנימית בתור יהודי שהרי יהיה מה שיהיה – הרי הוא בן לאביו שבשמים, אז יבין שבכל עת אפשרי לו לרחוץ עצמו ולשוב לתבניתו שמתחילה…
וכך היה אומר הרה"ק מקאצק זי"ע, כי אכן אמת הוא שהיצר 'אריה' הוא, אלא שהוא אריה 'מנייר' – יגיש ויתחיל לקרעו ויראה כי בידו וביד כל אחד לקרעו.
עוד אמרו להמשיל, פעם מת האריה הגדול ש'בגן החיות', ולא מצא מנהל ה'גן' אריה חדש, עמדו ופירסמו בחוצות ירושלים כי מחפשים 'אריה' חדש, ואף המתחזה לאריה – תמורת תשלום הגון, טוב ויאה לנו. באותו היום פנה אל ההנהלה אחד האברכים החשובים שבעיר, אשר לא הייתה הפרוטה מצויה בכיסו, וחישב אולי מכאן תצמח ישועתו. המנהל קבע לו ימי עבודה וכו' ואף את משכורתו כתבו וחתמו. ויהי היום מיהר האברך להשכים בבוקר, התפלל שחרית שדמתה ליוה"כ – מרוב אימה ופחד כי בזה היום עתיד הוא לדור בכפיפה אחת עם עוד אריות ודובים. בהגיע העת התייצב הלה בלשכת המנהל, לבש על עצמו את עור ה'אריה המת', והחל להלך על ארבע והיה נוהם כארי בשאגות אדירות.. והחל להתקרב לאיטו אל האריות והדובים, ככל שהתקרב התרבו פעמי הדפיקות לבו מרוב אימה ופחד… אך 'מה לא עושים בשביל הפרנסה'… בהגיעו לפתח מדור האריות והדובים, נכנס פנימה, אי אפשר לשער ותאר עלי גיליון את אימתו ופחדו של האברך, אך הוא בשלו – ממשיך לנהום בקולי קולות, לפתע… מתקרב אליו הדוב בעיניים בורקות.. לבו של הלה כמעט והתפלץ מרב בהלה, אך זהו תפקידו… ובינתיים מתקרב אליו הדוב בעיניים בורקות… ליבו של הלה כמעט והתפלץ מרוב בהלה, אך זהו תפקידו… ובינתיים מתקרב אליו הדוב וכבר נעמד על שתי רגליו האחוריות… ועוד רגע קט והדוב טורפו וקורעו לגזרי גזרים, מיד זעק האברך "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". והנה שומע כי לעומתו זועק הדוב "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"…
ללמדך כי כל פיתויי היצר המראה לו כי אם לא יעשה כזאת יארע לו כך וכך – הכל דימיון ושטויות, כי רק מרחוק נראה כמפחיד וזורע בהלה, אך באמת אם רק יתחיל להתקרב – להתגבר עליו, יראה כי תחת ה'דוב' מסתתר אברך נוסף המפוחד בדיוק כמוהו.
(קטעים מלוקטים מתוך באר הפרשה – תשע"ט)