סיפר הגה"ק הסטייפלער זי"ע. מעשה שהיה בצעירותו כשלמד בישיבת נובהרדוק. בשנת תרע"ד נסע לביתו לכמה ימים, בהיותו בעירו ניגש אליו יהודי ושאלו למתי ישוב לישיבה, א"ל למחרת היום אשוב לישיבה. מסר לו היהודי מכתב צרור וחתום מכל צדדיו- שימסרנו לבנו הלומד אף הוא בישיבה אדהכי והכי פרצה מלחמת העולם הראשונה ופסקו שיירות מליסע הנה והנה, וכבר לא חזר הסטייפלער לישיבה, וה'מכתב' נשאר שמור בכיסו.
ויהיה אחרי שמונה שנים, ובתוך אלו השנים שבק האב חיים לכל חי, והנה פגש הסטייפלער את הבן הנ"ל מהלך ברחובה של עיר, מיד ניגש אליו וסיפר לפניו שיש לו מכתב מאביו המנוח שנלב"ע לפני כשמונה שנים. בהתרגשות גדולה פתח הבן את המכתב- לראות 'צוואה אחרונה' מאביו ז"ל. ומצא כתוב בו 'אל בני יקירי אהובי, מה שלומך.. אחרי דרישת שלומך הטוב, אבקשך זכור ואל תשכח, בחזרתך מהישיבה הביתה, זכור להביא לי משם דגים מלוחים… היה הסטייפלער מסיים ואומר, כיו"ב נראה מי שאינו שם על לב, וכל חייו בעולם הזה עוברים עליו סביבות 'דגים מלוחים' וכיו"ב, וכדי בזיון וקצף… וכמה נתבייש בעומדנו לפני בית דין של מעלה, כשנראה 'עין בעין' שמכל ימי חיינו לא נשאר כי אם 'בקשה אחת' אודות דגים מלוחים'… והמשכיל יזדרז לקנות בעודו בהאי עלמא 'קניני נצח', כי לכך נוצרנו. הדברים אמורים גם לענין ימים גבוהים אלו שניתנו לנו כמתנה להעמיד עצמינו על דרך טוב, הבה ניזהר שלא להיות שקועים ב'דגים מלוחים' ותו לא מידי..
מספרים על יהודי אחד שעלה עם משפחתו לארץ הקודש, תיכף כאשר הגיע אל ארץ הקודש רכן על עפרה ונישק את אדמתה, לאחר מכן פגש ברוכל המוכר רימונים, שמחו בני המשפחה לאכול מפריה של ארץ הקודש ולשבוע מטובה, קנה רימון אחד ופתחו- תוכו זרק וקליפתו אכל- כשאר הפירות שזורקים את הגרעינים, והיו כל בני המשפחה מתאפקים מלדבר סרה על 'פירות ארץ ישראל'… עד שנתגלה להם ה'סוד' ש'פירות ארץ ישראל' צריכים לדעת איך לאכול מהם…
כך אף אנו, נכנסים אנו לזמנים גבוהים ביותר, אבל עלינו לדעת כיצד 'לאוכלם'- איך לקבל את היום כראוי, ומה עליו לעשות כדי שיוכל למלאות אסמיו שובע ושפע רב
('באר הפרשה' שבועות)