באחד העיתונים החרדים הנפוצים ביותר בארה"ב ערכו סקר מדהים, במשך כמה שבועות.
הם הבטיחו פרס כספי מכובד למי שיענה היטב על השאלה הבאה: אם היו מאפשרים לך לארח בביתך בסעודת השבת שלוש דמויות מהעבר, את מי שתחפוץ – כולל האבות הקדושים, אפילו דמויות מתקופת בריאת העולם, במי היית בוחר לארח?
כולם, כל אנשי הדורות, מסתובבים בחוץ, אין להם היכן להתארח. ובמקביל, נותנים רשות לכל אחד מאתנו לארח רק שלוש דמויות מהם, במי היית בוחר?
למערכת הגיעו רבבות תשובות, האחד כתב: אברהם אבינו, דוד המלך ומשה רבינו. השני כתב ג' האבות הקדושים. היה אחד ששלח: אבא ואמא שלי והרבי מכיתה ח'. היה מי ששלח: הגר"א, הבעש"ט והאר"י, רבבות תשובות נשלחו.
יום אחד ניגש עורך העיתון להגאון הגדול רבי דוד פיינשטיין זצוק"ל, בנו של מרן הגר"מ פינשטיין זצוק"ל, שמלבד גאונותו היה אציל המידות: רבינו דוד – שאלו העיתונאי, במי אתם הייתם בוחרים לסעודת ליל שבת? רבי דוד הגיב זצ"ל מיד ברגע כמימרא, ותשובתו היתה פשוטה, ומדהימה.
"אתה שואל אותי, מי הם שלושת האורחים שהייתי בוחר לארח?
את השלושה הרעבים ביותר". רבותי, תשובה כל כך פשוטה.
ומדוע אני לא חשבתי על כך? בגלל שאני חושב – ראשית כל – את מי לי כדאי, מי יהנה אותי במקסימום? מה אני ירוויח, ואז התשובות מגיעות: ג' אבות הקדושים, אבא, סבתא, הרבי שלי, אדם הראשון וחוה, קין והבל.
אבל רבי דוד פינשטיין, ענק המידות, דבר ראשון עלה ברעיונו המחשבה: את מי אני יכול ליהנות ביותר? את מי מהם אני יכול לשמח במקסימום הנצרך? וכאשר זה הנושא, אז לא האבות הקדושים, לא דוד שלמה וחזקיהו, לא הגר"א הבעש"ט והבבא סאלי – אלא השלושה הנצרכים ביותר שיש!
"שלא נשתבחו הצדיקים כי אם בתארי המידות"
רבינו בחיי הוא מגדולי הרבע'ס של כל ישראל. תשמעו את לשון קדשו בפרשת יתרו (ח"י כ"א): "בוא וראה כמה גודל מעלת המידות הטובות, שלא נשתבחו הצדיקים והנביאים שבתורה, נח ואבותינו הקדושים, בתארי החכמה והדעת כי אם בתארי המידות".
כי התורה לא מספרת לנו, ולו במילה אחת, האם אברהם אבינו ע"ה הענק שבענקים היה מוכשר, ילד מחונן, גאון בסדר גודל..
התורה לא מרחיבה אפילו במשפט אחד על החכמה והכישרונות של אמנו רחל, רחל אמנו ע"ה נפטרה בגיל צעיר מאד, בת 36 הייתה בפטירתה ויש אומרים בת 26. ואיזה חותם השאירה עלינו לדורות? במשך דורות – אלפי שנים, כולנו נשענים על נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה". בזכות הוויתור שלה, ועל כך התורה מרחיבה.
כי "לא נשתבחו אבותינו, אמותינו, בתארי החכמה והדעת כי אם בתארי המידות הטובות, להורות לנו כי אין עיקר בחכמה אלא יושר המידות!"
זו חובתנו, להשרות אוירה נעימה בחברה, לראות חיובי את השני. נכנסים בצהרים או בערב הביתה – לתת כתף, לדובב, לכבד, להוקיר, לדעת להבליג. לוותר. להיות נעים ונוח לבריות! ועיקר העבודה היא בבית פנימה.
(מוסף שבת קודש | יתד נאמן כ"ה בתמוז תשפ"ג)