'אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתירה שנאמר 'ושמחתם לפני ה' אלוקיכם בעת ימים'. (רמב"ם, פ"ח מהל' לולב הי"ב)
הרב ישראל ליוש
יש לברר באמת מהי השמחה המיוחדת שהיתה שם במקדש בימי הסוכות, ובמה היתה שונה מכל שמחה אחרת במועד אחר.
ומבארים המפרשים שבכל מועד מלבד מצות השמחה שבו, יש לו גם מהות מיוחדת. פסח מהותו היא החרות, ולכן הוא נקרא 'זמן חרותנו'. מהות חג השבועות הוא מתן תורה, וכך הוא גם נקרא 'זמן מתן תורתנו'. ומצוות השמחה במועד הינה רק כתוספת למהות העיקרית של החג. ואילו בחג סוכות כל מהות החג הוא שמחה, אין מלבד זה מהות אחרת, ולכן הוא גם נקרא 'זמן שמחתנו', כי באותם ימים בעצמותם ומעצם מהותם הם ימים שמחים, השמחה טבועה בימים האלו. נצטווינו לשמוח בימים אלו על עצם חלקנו וגורלנו בהיותנו בנים לעם ה', ומאושרים בתורתו. זו הסיבה שהיתה במקדש שמחה יתירה כלשון הרמב"ם, כי השמחה טבועה בימים הללו באופן מיוחד.
אין לשער את גודל שמחתם ורוב אושרם של קדושי עליון בקיום מצוות. בספור הבא נעמוד בצל גבהים, כחגבים בעיניהם, מול עוצמת השמחה אותה שייך לחוש בעשיית מצוה.
'קידן', עיר קטנה ליד 'וילנא', בה התגוררו רבי אברהם אחי הגר"א ואשתו הרבנית, יותר מעשרה ילדים היו להם וכאשר הם נישאו הם עברו לגור בוילנא, העיר הגדולה אשר היתה מטרופולין של מלך, תלמידי חכמים, רבנים ודיינים גרו בה, ועולם התורה פרח ושגשג בוילנא. לעומתה 'קידן' היתה עיירה קטנה ממנה לאין ערוך, הן בכמות והן באיכות.
לעת זקנותם של רבי אברהם ורעייתו, היו ילדיהם מגיעים אליהם מוילנא כל אחד בתורו, כדי לתמכם ולסעדם, טרחה גדולה היתה זו עבורם, אך הם עשו זאת בשמחה ובאהבה, הרי כיבוד אב ואם מצוה רבה היא. מידי פעם היו הילדים מציעים להוריהם שיעברו לגור לידם בוילנא, 'יש לכם בוילנא משפחה גדולה, נכדים ונינים לרוב, מה לכם לחפש בקידן, בואו וגורו ליד הנחת שלכם' היו מפצירים בהם הילדים. אך רבי אברהם ובעיקר אשתו הרבנית התעקשו להמשיך ולהתגורר בקידן, ולמרות כל הפצרותיהם של הילדים, ועם כל הקושי שלהם לבוא לכבדם בקידן, המשיכו ההורים להתעקש ולא לעבור לגור בוילנא.
שבת אחת הוזמנו ההורים – רבי אברהם ורעייתו לוילנא לשמחת בר מצוה של אחד הנכדים. ילדיהם ביקשו מהרב של וילנא שינסה לשכנע את אמם לבוא לגור בקביעות בוילנא, ובכך יוקל עליהם ועל הוריהם. קרא הרב לרעיית רבי אברהם וניסה להפציר בה לעשות כבקשת ילדיה, ענתה לו הרבנית: 'יהיה מה שיהיה, אני לא אעבור לוילנא, אך משום כבודו של הרב אספר לו מדוע רוצה אני בכל מאודי להמשיך ולהתגורר בקידן'.
וכה ספרה לו הרבנית: יום אחד ערב סוכות היה, בעלי חוזר מבית הכנסת כשארשת של עצבות על פניו, שאלתי אותו לפשר הדבר, והוא סיפר לי כי סוחר האתרוגים היה בבית הכנסת והציע לבני הקהילה אתרוג יפה ומהודר, אך המחיר אותו ביקש עבור האתרוג היה גבוה מידי מכדי שנוכל כל בני הקהילה לרכשו בשותפות, גם הסכומים הרבים שכל אחד הסכים לתת עבור האתרוג לא הגיעו למחיר אותו דרש הסוחר, והוא כנראה ימכור את האתרוג לקהילה אחרת, ועל כך אני מצטער, שבחג סוכות הקרב ובא לא יהיה לנו אתרוג ולא נוכל לקיים את מצות החג.
בראותי את צערו של בעלי – המשיכה הרבנית בספורה – הצעתי לו שכיון שאנחנו כבר מבוגרים וילדינו כבר אינם גרים אתנו, הרי איננו צריכים בית כה גדול, הבה נמכור את הבית ונקנה לנו בית קטן יותר, ובכסף שישאר נקנה את האתרוג עבורך ועבור כל בני הקהילה. בעלי הסכים להצעתי, אך כדי שהוא יהיה בטוח כי גם אני מסכימה ואינני אומרת כך מהשפה ולחוץ, ביקש כי אני יטפל בענייני המכירה והקניה של הבית. חיש מהר שלחתי להודיע לסוחר האתרוגים שלא ימכור את האתרוג לקהילה אחרת ומחר אביא לו את דמי האתרוג, מתווך הדירות מצא עבורנו בית חדש מול הבית הישן, ובכך זכינו כי יהיה לקהילתנו אתרוג נאה ומהודר, שמחתו של בעלי לא ידעה גבולות, הנה הוא זוכה לקיים מצוות לולב ואתרוג בהידור.
זקנה אני וחלשה, חיי באמת לא קלים – ממשיכה הרבנית לספר לרבה של וילנא – אינני בריאה וקשה לי מאוד, אך מה שמחזיק אותי היא העובדה שכל בוקר כאשר אני קמה, אני זוכה לראות את הבית שמכרנו עבור קיום מצוה, אינני מתארת לעצמי איך יראה יומי אם לא אראה בבוקר את הבית שמכרנו עבור האתרוג, אכן בוילנא יש לי הרבה נחת, וכמו"כ לא קל לי להטריח את ילדיי לבוא לקידן לתמוך בנו, אך אינני מסוגלת לוותר על המראה המשמח הזה מיד יום ביומו – לראות את הבית שמכרנו עבור אתרוג, בלי זה ודאי לא אשרוד.