"כי אותך ראיתי צדיק לפני" (ז', א')
"היה זה בשלהי שנת תשע"ז", פותח הרבי שליט"א בסיפור המתמצת את עיקר ה'שמועס'. "לקראת השנה החדשה ביקשתי לבקר בבית הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל, שהיה אז ישיש מופלג, ולהתברך מפיו בברכת השנים, היה זה חודשים אחדים קודם הסתלקותו לעולם שכולו טוב, ובאותה תקופה הוא לא חש בטוב. מצבו הבריאותי לא איפשר לבקר אצלו בימי חודש אלול ואף לא בין כסה לעשור.
"כמה ימים לאחר מכן, בערב חג הסוכות, התקשרו בני ביתו ובישרו כי נרשם שיפור מסוים במצב הרפואי וניתן לבוא ולבקר. מיהרתי לנצל את ההזדמנות ועליתי למעונו, ומצאתיו יושב כפוף וחלוש כל כך עד שהזדקק לצינור הנשמה. אחר שקיבל את פנינו ביקשתי להכנס עמו בדברים בכדי לשמוע הימנו מהני מילי מעלייתא, שטחתי אפוא לפניו שאלה בענייני החג הקרב ובא: הנה נצטווינו לקיים בחג הסוכות כמה מצוות מיוחדות לחג זה, בהן סוכה וארבעה-מינים, ולצד זאת אנו מחויבים גם לשמוח במשך ימי החג, שעל שם כך נקרא 'זמן שמחתנו'.
"ויש לדון במה צריכה להיות השמחה בימי החג – האם לשמוח במצוות שזוכים לקיים ואם כן השמחה שייכת רק בשעת קיום המצוה, ומי שאינו נוטל לולב ואינו יושב בסוכה אינו צריך לשמוח בעת הזו, או שהשמחה איננה נובעת דווקא ממצוות החג אלא היא שמחה תמידית שאינה תלויה בדבר.
"קשה היה לרב שטיינמן לדבר אז. כששמע את השאלה, נשא את עיניו והשיב בארבע מילים: 'ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו!'.
"כמה מתיקות, כמה מדויק!" מתלהב הרבי שליט"א מתשובתו הבהירה של הרב שטיינמן. "יהודי יקר", ממחיש הרבי בסערה ועיניו מלוחלחות, "עליך לשמוח שזכית להיברא עבור ה'! זה אמור לשמח אותך! כשאדם מתבונן לרגע במחשבתו על המילים הללו – 'ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו'. לכבודו! התורה רואה בכך בשורה משמחת עבורנו, ומה יותר משמח מזה…"
פותח הרבי שליט"א בהסבר מפורט ומקיף, היורד לשפת המעשה בחכמת חיים מופלאה, מנתח מהן הסיבות הגורמות לו לאדם עצבות ומה מביאו לידי שמחה, בכדי לעמוד על מהותה של השמחה הגדולה בחג הסוכות. ראשית הדברים במשל ומליצה מדרכי המסחר הגשמי – שהגיד אביו הגדול של הרבי שליט"א, כ"ק מרן אדמו"ר ה'באר יעקב' זצוק"ל, אותו הוא מכנה בחרדת קודש 'הרבי זכרונו לברכה' – השופכים אור על ההבדל המהותי בין הבלי העולם הזה למנעמי גן העדן של היהדות.
"דרכו של עולם", ממשיל הרבי שליט"א, "שכאשר רוכשים מוצר, ערכו האמיתי תלוי בשלמותו. למשל, נכנס אדם לגלריה אמנותית של צייר בעל שם וביקש לקנות ציור עבודת יד של צורת קדשו של צדיק פלוני. 'מחירו אלף דולר', אמר לו המוכר במקום.
הלה התבונן היטב בתמונה, ולפתע הבחין בחור קטן בבד הציור. כמובן, באותו הרגע ירד מחירה של היצירה ב-20 אחוזים. הוא המשיך להסתכל ולפתע ראה כתם שחור קטן, ושוב צנח מחירה של התמונה. כאשר גילה עוד חור אחד או שניים, הוא לא הסכים לרכוש את התמונה אף לא בחצי מחיר, לא ראה טעם להשקיע בה.
"ולכאורה מדוע, הלוא אם נניח שכל חור מוריד מאה דולרים מערכה של התמונה, מדוע ארבעה או חמישה חורים מורידים את ערכה לחלוטין? התשובה ברורה: משום שזו כבר לא תמונה אמנותית עם כמה חורים, אלא 'חורים עם תמונה'… זוהי לא יצירה אלא בד מחורר חסר כל ערך.
"צורת ההסתכלות הנכונה על כל דבר הינה באופן יחסי", מחדד הרבי, ומסביר: "כשרוצים לבחון האם שתי שערות הן הרבה או מעט, יש לדעת לגבי מה – כלפי קשר בשערות אם חוצץ בטבילה, שתיים הן מעט מדי אולם בפרה אדומה הן כבר מדי הרבה ופוסלות אותה (פרה ב ה). כשמבקשים לדעת להגיש ליהודי שדפק על דלתנו כוס סודה צוננת – האם זו מידה נאה בהכנסת אורחים או שמא לא? יש להבדיל בין זמן לזמן. בעיצומו של יום קיץ חם כן, ביום חורפי מתאים להגיש לו תה חם, ובמוצאי יום כיפור גם מיני תרגימא. ובאותה מידה גם החורים – בשק תפוחי אדמה ארבעה חורים קטנים הם מעט, אולם בתמונה הם מדי הרבה.
"כללו של דבר, שכל דבר יכול להחשב כך ויכול גם להיות אחרת – הכל תלוי בהסתכלות.
"הרבי זכרונו לברכה המחיש באמצעות משל זה את צורת ההסתכלות הנכונה על אחרים. יש שנוטים להבחין בחסרונותיו של הזולת, להבליט אותם ולהחליט שהוא אדם שפל כיון שיש לו חסרונות כאלו וכאלו. אך זו טעות יסודית, משום שלכל אדם יש מעלות וחסרונות, ואנשים אינם תמונת נוף שצריכה להיות מושלמת. על החבר אסור להסתכל כמו על ציור, שאסור שיהיה בו אפילו 'חור' אחד, אלא להבין שכמו כולם גם הוא איננו מושלם, אך יש לו הרבה מאד מעלות. החבר איננו 'חורים עם תמונה' אלא הוא תמונה נאה ביותר עם כמה חורים.
"ועל אותו משקל ניתן גם להבין באמצעות משל זה, מה מונע מאנשים רבים לשמוח ולהתהלך בתחושת שביעות רצון, וכדלהלן".
ההכרה בטובותיו של ה'
"אחת הבעיות של בני דורנו – היא חוסר הכרת הטוב לבורא יתברך שמו. אם נעצור עשרה אברכים ברחובה של עיר ונתעניין בשלומם ובמצבם, נמצא שתשעה מהם מיוגעים ומותשים וחסרי שמחת חיים. האחד יתלונן על מצבו בפרנסה, רעהו יתאנח על קשיים חברתיים, השלישי טרוד בענייני בריאות ואחר נסחף לחילוקי דעות עם מאן דהוא וכן הלאה. בממוצע, רק אחד מתוך עשרה יקרין שמחה ויאמר בסיפוק: 'ברוך ה' אני בריא, ב"ב וילדי בריאים וכולנו הולכים בדרך הישר'.
"ונחדד: הרי זהו המצב גם אצל רוב האחרים – הדברים העיקריים במצב טוב, בני המשפחה חיים וקיימים והולכים בדרכי התורה והיראה, והבעיות הן רק בעניינים שוליים ולמרות זאת המציאות מוכיחה שאנשים מרגישים שלא טוב להם. ומדוע זה כך?
"הסיבה היא, שהם לא מבינים את ההבדל בין תמונה לחיים עצמם. חושבים שאם יש כמה חורים אזי הכל כבר לא שווה, טועים לסבור שאם יש כמה בעיות אז כל מצבם קשה מנשוא. הם רואים לנגד עיניהם 'חורים עם תמונה', בעוד שהאמת היא שחייהם הם תמונה גדולה מאד ויפה מאד, עם אי אילו חורים קטנים".
"טוב עשית עם עבדך"
"ומהי מתנת החיים שנתן לנו ה' – שהיא כל כך גדולה ויקרה, עד שביחס אליה אין משמעות לטרדות ולבעיות השונות? מהו העיקר, שכנגדו כל השאר כאילו כלל לא קיים?
"המתנה הגדולה היא: 'כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים' (דברים יד, ב). כאשר מבינים זאת, לפתע הופכים החורים שבתמונה לחסרי משמעות, הם פשוט לא מעניינים!"
אלו הם דברים פשוטים השייכים לכל אחד. יחשוב אדם לעצמו 'לשם מה הגעתי הנה לעולם הזה, האם כדי לאכול מאכלים טעימים? כדי ליהנות מריבוי ממון? כדי שיכבדו אותי? הרי מובן מאליו לכל בר דעת שלא שווה לעבור את כל התהליך הזה רק בשביל ליהנות כאן מענינים פעוטים שכאלו. ברור אפוא', יסיק היהודי בחשבון נפשו, 'שנשלחתי לעולם הזה בשביל הייעוד האלוקי הגדול לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו, כאמור (ישעיהו מג, כא) 'עם זו יצרתי לי – תהלתי יספרו'. ואם כן, מה איכפת לי אם יש לי את אותן זוטות שאני לא באמת צריך? לשם מה לי לשים אותם בראש מעייני? הרי הם לא באמת שווים משהו, ואילו מה שכן יש לי – שהוא ברא אותי לכבודו – שווה יותר מהכל!'
"שבראנו לכבודו! – יש לו לה' צבא אדיר של מלאכים ויצורי חומר, עולם ומלואו, ובכל זאת הוא בחר בנו – בכל אחד ואחד מאתנו – לתפקיד גדול ומשמעותי ביותר, לשרתו ולברך בשמו' (דברים י, ח), להיות עבדי ה'!"
"זכינו להשתייך ליחידות העלית בצבא ה'. כמו שבכל צבא יש צורך בטכנאים ובטבחים, ולעומתם ישנם חיילים חשובים יותר, כך גם ליישובו של עולם נדרשים מהנדסים, רופאים וחקלאים. אולם תפקידנו איננו מסתכם בקיומו של עולם, אנו זוכים ללמוד תורה! לקיים מצוות! לפעול גדולות ונצורות. לעתים עלול האדם לזלזל לרגע במעשים פעוטים, אולם כשחושבים לרגע על הזכות לקיים מצוה – הלא זוהי טובה נצחית!"
והרבי שליט"א מסמיך לכך משל: "נכנס אדם לאולם שמחות בעיצומה של חתונה, ורואה לפניו מאות אנשים. כולם נמצאים באותו מעמד, אך לא כולם נוטלים חלק באותה שמחה. הטבחים והמלצרים אמנם נמצאים באולם, אך האם הם באו לחתונה? הם באו לעבודתם. השומר היושב בפתח והממונה על הרמקולים, כלום מעניין אותם מיהם בני המשפחה או אם מדובר בחתונה או דינר או שמא הכנסת ספר תורה? הרי הם עוסקים במלאכתם ותו לא. אך יתירה מזו, גם האורחים ידידי המחותנים או בני המשפחה הרחוקה, יחזרו בתום השמחה לביתם וימשיכו בחייהם האישיים. לא ישאר בידיהם כלום מהשמחה בה השתתפו. זאת, מלבד בני המשפחה הקרובים. החתן שזכה להקים בית יהודי, המחותנים שזכו להוביל את צאצאיהם תחת החופה, הם אלו שיוצאים מהאולם בידיים מלאות. החתונה הזו תלווה אותם לתמיד".
וכך בדיוק הוא ההבדל בין סתם מעשים או הנאות גשמיות לבין מצוות. "כשיהודי מקיים מצוה – וכלל לא משנה איזו מצוה – הוא צריך להיות מאושר שקנה בכך טובה ושמחה לנצח!" אומר הרבי שליט"א ועיניו נישאות אל על בהתרגשות. "ההנאה מאכילת מנת גלידה מחזיקה מעמד דקות בודדות, השובע מסעודה דשנה כמה שעות, שתיית יין משפיעה אולי לעוד כמה שעות, ובכך זה נגמר. אבל מצוה – איי, קיימתי מצוה! כזיתי המצה שזכיתי לאכול עדיין מונחים באוצרי! קריאות השמע, הנחות התפילין, כל מילה של תורה, כל אלו לא יעזבו אותנו לנצח נצחים! אין אלו דברים זמניים, מי יכול לקחת מיהודי את האושר הגדול שהוא זכה עשרות פעמים לאכול אפיקומן? מי יכול להשבית שמחתו של יהודי שקיבל מה' אלפי פעמים את המתנה להתפלל שחרית?"
"בכל קראנו אליו"
"ומלבד הטובות העצומות שגמל עמנו ה' בכך שבחר בנו להיות עבדיו החשובים ביותר ואנו יכולים ורשאים לקיים מצוות מהם ניהנה לעולם ועד, הוא הגדיל עלינו חסדו ומחשיב אותנו לבניו אהוביו ממש ומקרב אותנו אליו קירבה עצומה שאי אפשר לתאר במילים וחיבר את נשמותינו אליו בקשר בל ינתק.
"הרי לא כל אדם שרוצה לבקש דבר מה משליט מדינה מתקבל לפגישה אצלו, וגם המאושר שזוכה להכנס אל הארמון צריך לעבור סוללה של מזכירים ומשרתים ולעמוד בכללי טקס רבים, וגם אז לא מובטח לו שהמלך ייענה לבקשתו. ואם כך אצל מלך בשר ודם, אזי כמה עיכובים ובחינות ובדיקות ראויים היו להיות למי שמבקש לדבר עם מלך מלכי המלכים.
"ואכן, הגויים אינם זכאים לדבר עם ה' מתוך קירבה, ואפילו המלאכים שרפי מעלה אינם מורשים לשבח את ה' בכל פעם שהם רוצים ויש להם הגבלות על כך, ואילו אנו – בני ישראל הרבה יותר חביבים מהם אצל ה' ויכולים להתפלל אליו בכל עת ובכל שעה (חולין צא:). אנחנו לא צריכים לתאם פגישה במזכירות, כל שמוטל עלינו לעשות זה רק להרהר בתשובה ולטהר מעט את הלב וכבר אנו יכולים להעמד לתפילה לפני המלך, לשפוך את נפשנו ולומר לפניו כל מה שמעיק עלינו ולבקש כל מה שאנו צריכים. וכלשונו המעוררת של משה רבינו ע"ה (דברים ד, ז): 'כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרבים אליו, כה' אלקינו בכל קראנו אליו'.
"ולא זו בלבד, אלא שאנחנו רשאים לדבר לפניו בלשון נוכח, ולומר 'ברוך אתה ה'", כמו שמדברים בנים אהובים על אביהם הקרוב.
"כאשר אך שמים לב לכך ומתבוננים במשמעות הדבר, הרי הלב עולה על גדותיו מרוב שמחה! במצב כזה, אין לו ליצר הרע מה להציע לאדם. כמה מגוחך הוא נראה לפתע, כאשר במקום קרבת אלקים שכזו, במקום שמחה עילאית שכזו, הוא מנסה לשכנע אותנו לנבור באשפתות…
"ובכך פירש הרה"ק רבי אהרן מקרלין זי"ע, ה'בית אהרן', את מאמר חז"ל (סוטה ג.) 'אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות', שהשטות הגדולה ביותר היא השכחה, שיהודי שוכח שהוא בן מלך. כי מי ש'חי' את היותו בן מלך ומתבונן בכך, לא מסוגל לשכוח את מעמדו הרם ולעבור עבירות".
"ומוטל על יהודי להתבונן ולהתעמק בכך עוד ועוד ולהבחין כמה מתנות טובות הוא קיבל – והוא אפילו לא יודע להעריך אותן, ועל ידי ההתבוננות והעיסוק בכך יתרוממו ויתעלו כל מחשבותיו, שאיפותיו ורצונותיו, והוא יהא יותר ויותר קרוב אל ה'".
(חלק מתוך שיחה נרחבת בחוברת 'השראה' המודיע סוכות תשפ"ב, ליפא וגשל )