"הייתי במירון והייתי באבו כביר"

הגעתי למירון לשמוח עם רבבות ישראלים שמגיעים מדי שנה לרקוד יחד, בלי מחיצות של מגזרים שונים, ולהתפלל במקום בו התפללו אבותי. רקדנו ושמחנו, והפעם יותר מתמיד, מלאי הודיה לבורא עולם על הנס הגדול שהקורונה כבר כמעט ואיננה כאן, על שאפשר שוב להיוועד יחד, לשמוח ולרקוד כאיש אחד ובלב אחד, כולנו כאחד, מעל קברו של הצדיק רבי שמעון בר יוחאי. במירון אין מחיצות. כולם. תמיד יחד. בשמחה. לצערנו, השנה, כולם היו שם גם יחד באסון הכבד והנורא. הנפטרים הם מכל שכבות הציבור, רקדו יחד ונפטרו לבית עולמם.

 

מהמערה להדלקה עברתי דרך מעבר צפוף ולא ידעתי ש-2 דקות אחרי יתרחש בו אסון נורא. זעקות השבר ברמקולים, האמבולנסים השועטים, מלמדים שאסון קרה, מאות נפגעים בגוף ובנפש, עשרות הרוגים. ילדים נערים, אבות וחתנים. שהיו שם אך לפני רגע בריקודי "בר יוחאי", והם אינם עוד. אסון, אסון נורא ובלתי נתפס. ביציאה, מתוך מועקה המשכתי עם אמירת פרקי תהלים, הפעם לא על הבקשות הפרטיות או הכלליות שהתפללנו עליהם לפני דקות, אלא עליהם, על אלו שלפני רגע רקדנו יחד ושרנו עימם את שירת "בר יוחאי". הם כבר לא יזכו לשיר יותר.

את השעות שלפני כניסת השבת העברתי יחד עם בני המשפחות ההמומות והכואבות בשערי אבו כביר הנורא. "הוא נסע להתפלל על זיווג, הוא כל כך רצה להתחתן ולבנות בית, ועכשיו אנחנו קוברים אותו".. בוכה לי אבא בדמעות שליש. "הם היו אחים, כל כך קרובים, אחים בחייהם ובמותם, אבא תרחם"…

סיפורים אנושיים קורעי לב, חיבוק לכל משפחה, ודמעות מחדש על כל סיפור קורע לב. ילדים רכים, אבות לכל כך הרבה ילדים, אסון כל כך קשה. וגם בטרגדיה הקשה הזו יש לנו את ההלכה והכללים כיצד לפעול לקראת כניסת השבת, זיהוי הגופות, ההתמודדות עם המשפחות חסרות הישע לגבי גורל יקיריהן, והתמודדויות הלכתיות רבות שמעולם לא חשבתי שאיאלץ לבצע בפועל.

אך מעל לכל כולנו שם, ליד ההורים והמשפחות, הרגשנו את החיבוק העצום של כלל עם ישראל מכל שכבות הציבור שיצא לתרום דם בהמוניו, העתיר בתפילה לרפואת הפצועים, ואת ים, ים הדמעות שנשפך על האסון, האסון הכבד כל כך. עם ישראל כולו מבכא מרה את האסון, כולנו כאחד באסון, כולנו מרגישים משפחה אחת גדולה שאיבדה את יקיריה, בניה, ועולליה. עם כניסת השבת הגעתי הביתה בכאב נורא.

בתפילת יום הכיפורים אנו אומרים בזעקה "יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות, שתשים דמעותנו.. ותצילנו מכל גזרות אכזריות כי לך לבד עינינו תלויות…חנון הביטה ממרומים, תשפוכת דם הצדיקים.. א-ל מלך יושב על כיסא רחמים".
סביב קברו של רבי שמעון במירון אני מוצא מדי שנה אחדות מופלאה בין אנשים.

לא משנה המוצא, לא הגיל, לא המעמד. עם ישראל לגווניו נמצא שם. עומד בתפילה ורוקד. מתרגש ושמח. איני יודע חשבונות שמים. אין לי אשליה שאוכל אי פעם להבין אסון נורא שכזה. אין ספק בליבי שמה שהיה לא יהיה וייתכן שיהיה צורך לפרוס את האירוע על פני שבוע ימים ולהתיר כניסה מוגבלת בכל יום. השאלות צריכות להשאל והמסקנות צריכות לבנות אירוע שלא יסכן חיי אדם.

כעת אבקש לקחת מהאירוע את הרוח של המקום. רוח אחדות. רוח תפילה. רוח מסורת של דורות. רוח של אור גדול ששרתה על המקום בשנים עברו ושנבקש כי תמשיך להאיר עלינו תמיד – רוח אהבה ורעות, שנתפלל כי לא תאלץ לעמוד במבחנים קשים אלא תזכיר לנו – אנשים אחים אנחנו. וכפי שצרת הזולת נוגעת בלב כולנו. ננסה שגם שמחתו תהיה עמנו תמיד.