"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ" (דברים ט"ז, י"ח)
הרב ישראל גוסטמן היה ראש ישיבת 'נצח ישראל', שבשכונת רחביה בירושלים. בתור בחור ישיבה הייתי לפעמים בשבת בצהריים צועד ממאה שערים לרחביה, כדי לשהות במחיצת הרב גוסטמן ותלמידיו. ישיבת נצח ישראל לא הייתה ישיבה גדולה. היא מנתה רק חמישים או שישים בחורים, שחלקם היו חבריי הטובים.
הרב גוסטמן התפרסם כאחד מגדולי התורה הגאונים ביותר בזמנו. שיעוריו היו בנויים לתלפיות, ובדרך כלל נמשכו כשלוש וחצי שעות! את שיעוריו מסר בעיקר בשעות הצהריים, לעיתים הייתי יוצא מישיבת מיר ונוסע לצדה השני של העיר כדי להקשיב לשיעור, המדהים בהיקפו ובעמקותו. ישיבת נצח ישראל הייתה דומה בסגנונה ובמאפייניה לישיבת גרדונא של הרב שמעון שקופ. הרב גוסטמן היה תלמידו, ומבחינה מסוימת הייתה מורשתו של ר' שמעון מוטבעת בהיכל הישיבה.
כשהגיע הרב גוסטמן לארץ ישראל, ביקר אצל הגאון מטשיבין, בעל ה'דובב מישרים'. במהלך השיחה שאלו הרב מטשיבין האם הוא בנו של הרב גוסטמן, ששימש כדיין בבית הדין של הרב חיים עוזר בוילנא.
האמת הייתה, שהרב גוסטמן בעצמו התמנה לדיין בבית הדין החשוב ביותר באירופה בגיל צעיר מאוד. בהזדמנויות רבות הפקיד ר' חיים עוזר בידיו את המשימה להשיב למכתבי שאלות שנשלחו לבית הדין מכל רחבי עולם התורה.
הרב מטשיבין שלח גם הוא שאלות לבית הדין וקיבל תשובות מהרב גוסטמן.
כשפגש את הרב גוסטמן הצעיר, שיער מיד שהדיין מבית דינו של ר' חיים עוזר היה אביו.
הרב גוסטמן השיב: "לא, לא היה זה אבי".
"אולי היה זה דודך?" בירר הרבי משטשיבין, שחפץ לברר את זהותו של המשיב למכתביו עשרות שנים קודם לכן.
בשלב זה הודה הרב גוסטמן, שהוא היה זה ששימש כדיין בית דינו של ר' חיים עוזר והשיב למכתביו של הרבי מטשיבין.
בבת אחת התרומם הרבי מטשיבין והתעטר בכובעו ובקפוטה שלו, כדי להראות את הערכתו לגדלותו של הרב גוסטמן בתורה.
הרב גוסטמן היה אומר בבדיחות, שהכבוד אינו משמעותי בעיניו כלל, לאחר שזכה לכבוד הגדול ביותר מאת ר' חיים עוזר, שהיה קם על רגליו בכל פעם שנכנס הדיין הצעיר אל החדר.
הרב גוסטמן נהג להשקות את הצמחים מחוץ לבניין הישיבה בקביעות. כשנשאל אודות מנהגו הבלתי מקובל, הסביר שהוא עושה זאת מתוך הכרת הטוב לצמחים, שהצילו את חייו.
"הצמחים הצילו את חיי הרב? כיצד?"
"בזמן מלחמת העולם הייתי במנוסה מתמדת. צעד אחד מאחוריי היו הנאצים, שהיו נחושים בדעתם להשמיד כל יהודי ויהודי. הייתי נחוש לא פחות להמשיך לחיות, ולשרוד למרות שלטונם האכזרי. רציתי בכל מאודי לזכות יום אחד לשוב ללימוד תורה.
הסתתרתי עם הפרטיזנים ביערות, וסבלתי מרעב בלתי פוסק. באותו זמן הצמחים שביער הם שהצילו אותי, וסיפקו לי את המחיה הדרושה לי כדי להמשיך הלאה. מאז אני משתדל להשיב לצמחים טובה על החסד הגדול שעשו עימי בשעת צרתי".
איזו דרך הסתכלות ייחודית.
בכל פעם שר' חיים שמואלביץ והרב גוסטמן היו נפגשים, היה המפגש ביניהם מחזה מיוחד: ברגע שראו זה את זה, היו רצים אחד לקראת השני ומקדמים איש את רעהו בחיבוק עז ובנשיקה. הידידות העמוקה ביניהם והחיבור העמוק בלב ובנפש הביאו דמעות התרגשות לעיני הצופים.
כשנזכר אני בשני ידידים אלה, צף בזיכרוני דבר תורה ששמעתי מפי השניים, ועליו אני חוזר פעמים רבות כשאני מדבר בסעודת ברית מילה.
הגמרא במסכת נידה אומרת, שהעובר במעי אמו לומד את התורה כולה מפי מלאך (הרב גוסטמן היה מדגיש ומפרט, "את כל התורה כולה- תלמוד בבלי, ירושלמי, ספרא, ספרי וכל השאר").
ואז היו הרב גוסטמן או ר' חיים שמואלביץ מעלים שאלה: "אם כל אם יהודייה נושאת ברחמה ספר תורה חי", הם הקשו, "האם לא צריך היה לקום בפני כל אם כזו לכבוד התורה?"
והם היו מתרצים בשתי תשובות נפלאות:
"התורה, שלומד העובר במעי אמו, נרכשת ללא עמל ומאמץ. ואנחנו מכבדים רק את תורתו של האדם הנרכשת בעמלות ויגיעה".
והם היו מתרצים תירוץ נוסף: "מלבד זאת התורה שלומד העובר היא רק 'פאר זיך'- לתועלת עצמו. ואילו תכליתה של התורה היא לשתף בה אחרים".
הרב גוסטמן התברך בחכמה אמיתית, כשהייתי מבקש את הדרכתו, תמיד ידע בדיוק מה אני צריך לשמוע, ומהו האופן שבו אני צריך לשמוע. זוהי תכונה נדירה, שבודדים התברכו בה. היא נקרת פקחות.
זכיתי לפגוש בפקחות יוצאת דופן כזו אצל ראש ישיבתי ר' בייניש פינקל, וגם אצל הרב גוסטמן.
פקחות זוהי היכולת הנדירה לקלוט את המצב לאשורו ולדעת איך להגיב בדיוק באופן הנכון. והיא מכילה הרבה יותר מאשר החכמה והתבונה.
הרב גוסטמן בלט במגוון תכונות נוספות: הוא היה מקורי בחשיבתו, למדן מיוחד, בעל חסד גדול ועצותיו היו טובות ונבונות.
כל רגע במחיצתו הפך לזיכרון יקר, כי הוא היה צדיק יחיד ומיוחד.
(מתוך 'בהיכלם' – הרב יהושע ליף ר"י נר יעקב בסיפורים מהיכלם של גדו"י)