יום רביעי ט"ו בחשוון תש"פ
האם ניתן לבער חמץ על ידי השלכתו למכל האשפה הציבורי?
בערב פסח שחל בשבת, צריך להוציא את כל החמץ מרשותו לפני תחילת השעה השישית ('זמנית'). ויכול לתתו לגוי, או להשליכו לבית הכסא. וכמו כן, ניתן להשליכו למכל האשפה הציבורי, אך יש אומרים שבאופן זה ראוי לשפוך עליו חומר שיהפוך אותו לבלתי ראוי למאכל כלב.
ולאחר שהוציא את כל החמץ מרשותו, 'יבטל' את החמץ, ואף שכבר ביטלוֹ בערב שבת, לאחר שריפת החמץ. ויש אומרים שלא יאמר בשבת בנוסח הביטול: "ולהוי הפקר", כיון שיש מהראשונים שסוברים שאסור להפקיר בשבת; אלא יחשוב כן בלבו.
ואם נותר חמץ ברשותו לאחר תחילת השעה השישית, אסור לטלטלו, כיון שדבר האסור בהנאה הוא מוקצה; ויאמר לגוי להשליכו לבית הכסא, או למכל האשפה הציבורי. ואם אין גוי בסביבתו, יכסה את החמץ בכלי עד למוצאי יום טוב, ויבערנו.
[שו"ע תמד, ה-ו, ומשנ"ב כא-כב; ביאורים ומוספים דרשו, 31 ו־33]
ביעור חמץ בערב פסח – האם הוא דוחה מצוות אחרות כגון ברית מילה?
מי שיש לפניו בערב פסח מצוה שמוטל עליו לקיימה היום, וטרם ביער את החמץ שברשותו, ואם יעסוק בביעור החמץ לא יספיק לקיים את המצוה; וכגון שנמצא במרחק רב מביתו לצורך עריכת ברית מילה, ואם ישוב לביתו כדי לבער, לא יספיק לשוב למקומו של התינוק לפני השקיעה – 'יבטל' את החמץ, ואז חובת הביעור היא רק מדרבנן, ופטרוהו מהביעור לצורך קיום המצוה.
אולם, אם כבר הגיע זמן איסור חמץ, שאז לא ניתן עוד לבטל את החמץ – יבער את החמץ למרות שהמצוה תתבטל, מפני שבאופן זה מצוַת הביעור היא מדאורייתא, וחמורה היא מכל מצוה אחרת שלפניו, כיון שעובר עליה בכל רגע, ומצוּוה הוא שבכל רגע תהיה רשותו נקייה מחמץ. אך אם המצוה האחרת גם היא מדאורייתא – יתכן שלפני חצות היום (שאז מדאורייתא עדיין ניתן לבטל את החמץ), אין חובת הביעור דוחה את המצוה האחרת.
[שו"ע תמד, ז, משנ"ב כח-כט, שעה"צ כג-כד, וביה"ל ד"ה למול]
האם הצלת רכוש דוחה את מצוַת ביעור חמץ?
בהמשך לאמוּּר: מי שהזדמן לפניו בערב פסח מקרה של הצלת נפשות, בטרם ביער את החמץ שברשותו –הצלת הנפשות דוחה כמובן את חובת הביעור, אך עליו לבטל את החמץ.
ואם נותר חמץ ברשותו בשעה שכבר לא ניתן לבטל את החמץ, יש אומרים שאם הענין של הצלת נפשות סובל דיחוי, וברי לו שיוכל להציל באותה מידה גם כשיתעכב כדי לבער – עליו לבער תחילה. אולם, לדעת אחרונים רבים, אף באופן זה דוחה הצלת הנפשות את הביעור, מחשש שאם יעסוק בביעור, ייטרד בעיסוקו ולא יעסוק עוד בהצלת הנפשות.
ובמקרה של הצלת רכוש – שלו או של זולתו – בשעה שניתן לבטל את החמץ, אם יתכן שבעוסקו תחילה בביעור לא יוכל עוד להציל את הרכוש, רשאי לעסוק בהצלתו, אך יבטל את החמץ; ויתכן שכך הדין אף במקרה שיוכל להציל את הרכוש לאחר הביעור.
[שו"ע תמד, ז, משנ"ב ל, וביה"ל ד"ה להציל]