אמת מה נהדר היה מראהו של רבן של ישראל, רבינו הגראי"ל שטיינמן זצ"ל בכל ימות השנה, וביתר שאת בימים טובים שבהם האירו פניו כלפידים, בשמחתו העצומה בקיום המצוות.
שוחחנו עם נכדו חביבו הגאון רבי גדליה הוניגסברג שליט"א, חתן בנו מרן הגאון רבי שרגא שטיינמן שליט"א.
הרב הוניגסברג נהג בנו טובת עין גדולה כשסיפר לנו על הנהגותיו ודרכו הייחודית של מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, ובאותה השיחה גם הרחיב בדיבור אודות הנהגותיו ועבודת הקודש של הסב השני, מרן שר התורה רבינו הגר"ח קנייבסקי זצ"ל. בשורות הבאות נביא את אשר שמענו על מרן הגראי"ל, וביריעה נפרדת נגולל את תיאור עבודת הקדוש של רבינו הגר"ח.
"האמת שזה לא כל כך ידוע ברבים, אבל בשנים קודמות, כשכוחו היה במותניו, נוהג היה מרן הרב שטיינמן, לכתת את רגליו ולחזר על פתחי נדיבים, כדי לגייס כספים לחלוקת 'קמחא דפסחא' לאברכים השקדנים בכולל פוניבז'.
"לרבינו היה חבר נאמן, הצדיק רבי דב פריידין זצ"ל, שהיה שותף עמו במפעל החסד הגדול הזה. יחד הם היו יוצאים שבועות לפני פסח, דופקים על פתחי נדיבים ומבקשים מהם להרים את תרומתם כדי שאברכי כולל פוניבז' יוכלו לעשות את הפסח בהרחבה.
"במקביל לסבתא, הרבנית ע"ה, היה ארגון חסד משלה. בכל ימות השנה היא היתה עוסקת במצוות הכנסת כלה. היא היתה הולכת לחנויות ומבקשת מבעלי העסקים לתרום מוצרים, ולאחר מכן היתה עושה כנס גדול של צדקה באולמי ויזניץ, שם היתה עושה הגרלה על המוצרים והמכשירים הללו, כשכל ההכנסות היו משמשות לסייע לכלות עניות להתחתן בכבוד.
"הרבנית היתה עושה זאת בהצנע לכת. הוא לא אמרה 'קוראים לי שטיינמן', ולא ניסתה לרמוז לבעלי העסקים שהיא אשתו של מרן זצ"ל. אלא פשוט באה כמו אשה פשוטה וביקשה תרומה להכנסת כלה, בלי שום פריבילגיות.
"זה היה בכל ימות השנה, אבל כשהיה מגיע חג הפסח, הפעילות שלה היתה מתרחבת. היה לה עוד ארגון נפרד ומיוחד לעניין זה של חלוקת כספים למשפחות עניות בערב פסח".
יום טוב מתקרב, אתה צריך לקנות לי מתנה"
"מורי חמי הגר"ש שטיינמן שליט"א, סיפר לי שבביתם היה מחזה קבוע. בכל פעם כשהתקרב אחד משלושת הרגלים, היתה אמו הרבנית ע"ה ניגשת למרן זצ"ל, והיתה אומרת לו "יום טוב מתקרב, אתה צריך לקנות לי מתנה", שהרי כל אדם חייב לשמח את אשתו ברגל.
"אבא ידע היטב למה אמא צריכה את הכסף, ואיזו 'מתנה' היא רוצה לקנות", סיפר לי השווער, "אבל הוא היה מעלים עין, ובתמימות היה אומר לה "בוודאי, את צודקת. מגיע לה מתנה". הוא היה נותן לה סכום כסף נכבד כדי לקנות מתנה, והיא היתה יוצאת החוצה ומחלקת את הכסף במלואו הזה לצדקה למשפחות עניות, וכך היה הדבר חוזר על עצמו בקביעות לאורך שנים מדי ערב חג".
"והאמת שעבורה זאת היתה השמחה הכי גדולה. הרי חז"ל אומרים שצריכים לשמח כל אחד כדרך השמחה שלו. יש דרך לשמח ילדים, יש דרך לשמח נשים. את הרבנית שטיינמן הדרך לשמח אותה היה לתת לה כסף שתוכל לחלק לצדקה. לא היתה לה שמחה גדולה מזו!
"דוגמה מוחשית לזה ניתן למצוא בסיפור ששמעתי מבני המשפחה, על כך שפעם אחד השכנים בבניין קנה ארון ספרים חדש לסלון, ורעייתו שהיתה ביחסי שכנות טובים עם הרבנית שטיינמן סיפרה לה על הארון החדש שעשו, והזמינה אותה לבוא ולראות.
ואכן, הרבנית באה בשמחה
"ואכן, הרבנית באה בשמחה, נכנסה אליהם הביתה, התבוננה בארון ולא גמרה להתלהב… איזה יופי! כאלו מדפים חזקים, תראו את הדלתות הן מעוצבות כל כך יפה, והקרניז, ממש יצירת פאר. כך היא עמדה והתמוגגה מהמראה משובב העין של הארון היפה הזה, והנכדה עמדה שם המומה. מעולם לא שמעה את סבתא מדברת כך על רהיטים או בכלל נותנת תשומת לב לדברים כאלו גשמיים. כולם יודעים איך היה נראה הבית שלה, ואילו רהיטים היו בו…
"כשחזרה הביתה, שאלה אותה הנכדה 'דאדא' – כך כינו את סבתא במשפחה, אף פעם לא ידעתי שאת מבינה בכלל בדברים כאלו ושאת שמה לב לרהיטים אם הם יפים יותר או יפים פחות…'.
"הסבתא השיבה לה תשובה שמלמדת על אישיותה: "בוודאי שאני אוהבת רהיטים יפים. זה ממש מרחיב את הלב לראות כאלו רהיטים מושקעים ומעוצבים, אבל רק כשזה אצל השני. אצלי בבית אני לא צריכה שיהיה יפה!".
"אגב אורחא אספר סיפור שיש בו כדי לעורר את הלבבות ביתר שאת לחטוף כמה שיותר זכויות בעודנו כאן בעולם הזה:
"מנהג היה לה לרבנית, שמדי ראש חודש היתה תורמת סכום של כמה מאות שקלים לבתי אבות של פוניבז', וכך נהגה כל ימיה.
"הרבנית עלתה למרום בסוף חודש סיוון, וכמה שעות קודם קודם, ביקש מרן ראש הישיבה זצ"ל מאחד מבאי ביתו שיעשה טובה וייקח ממנו כמה מאות שקלים, ויביא את זה בהקדם לבתי אבות של פוניבז', וזאת התרומה של הרבנית לראש חודש תמוז שיהיה בעוד ימים אחדים. זה היה מאוד מאוד דחוף לו, ואנשים לא הבינו, מה כל כך דחוף, הרי יש עוד כמה ימים לראש חודש, בפרט שידעו שאלו השעות האחרונות וכבר היו לחוצים מאוד לצאת לבית החולים כדי לבקר אותה.
"הרב שטיינמן שמע את השאלה והשיב תשובה: "אתם לא מבינים כמה גדול ועצום הוא ההבדל בין מה שאדם זוכה לעשות בעודו כאן בעולם הזה, לבין מה שיעשו לאחר מכן לעילוי נשמתו. המצווה שאדם עושה בחייו שווה לאין ערוך יותר ממה שיעשו לעילוי נשמתו. מאחר והרבנית הקפידה כל כך לתת מדי ראש חודש את התרומה הזאת, רציתי לזכות אותה בעוד תרומה אחת שתזכה לתת בחייה, כדי שהיא תרוויח עוד מצווה אחת בעודה עלי אדמות".
"בימים שלפני חג הפסח, ראש הישיבה כבר היה באטמוספירה אחרת", מספר הרב הוניגסברג. "הוא היה מונח כל כולו בהכנות הנפשיות לחג. הוא לא הפסיק לדבר על המצוות הגדולות שהולכים לקיים בכל משך החג, ובמיוחד בליל הסדר שיש בו כל כך הרבה מצוות לקיים. ההתרגשות היתה ניכרת בדיבורו, יכלו למשש בידיים את הציפייה הדרוכה שלו לבואו של החג.
"באחת הפעמים הוא אמר לנו בזה הלשון: "כאן לא יודעים מה זה 'עוד משהו עולם הבא'. אנשים הרבה מזלזלים… אדם יכול להגיד אני לא צריך כ"כ להדר בכל דבר. לא מבינים מה זה! מכל משהו כמה הוא יכול להיות מאושר".
"אני אגיד לכם משל", היה ראש הישיבה מבאר את דבריו, "אדם שיש לו מיליארד דולר, ויגידו לו שהוא יכול להרוויח עוד מיליון. הוא יגיד 'יש לי מספיק ואני לא צריך עוד'? הוא ירצה עוד מיליון, ועוד מיליון! שם בעולם הבא אין לזה בכלל שום דמיון, כל תוספת קטנה זה מיליארדים, כמה יהיה מאושר על כל תוספת ברוחניות, וכמה חיסרון על מה שהחמיץ…".
"שמעתי מעשה נפלא מרבי חנניה צ'ולק שהיה איש הרפואה של ראש הישיבה וליווה אותו לאורך שנים באופן מיוחד בכל מה שהיה קשור למצבו הרפואי.
"היה זה כשהרבנית עוד היתה בחיים, לפני עשרות שנים. רבינו סבל מבעיות במעיים, היה לו 'אולקוס', ובשנה אחת הרגיש מאוד לא טוב לפני פסח, עד שהרופא שבדק אותו נאלץ להורות לו שהשנה לא יאכל מצות בכלל, משום שיש בזה ממש סכנה גדולה עבורו.
הראש ישיבה אכל מצות???
"מרן לא התווכח. אם אסור אז אסור, כולם יקיימו מצוות אכילת מצה, והוא יקיים מצוות ונשמרתם!
"אבל כשהגיע פסח, בא הרב 'צולק לראות בשלומו של ראש הישיבה, בבוקרו של החג הראשון, והוא רואה שהראש ישיבה שכב במיטה בחולשה גדולה מאוד. הוא מיד הבין מה קרה כאן ושאל את ראש הישיבה בזעזוע: "הראש ישיבה אכל מצות??? זה הרי נורא מסוכן!".
"מרן זצ"ל הסביר לו מה קרה… "תשמע מה היה… אני לא תכננתי בכלל לאכול מצות. אבל כשהגיע ליל הסדר וראיתי את המצות, אחזני בולמוס לקיים את המצווה של מצה!!! במילים האלו הוא השתמש, "אחזני בולמוס לקיים את המצווה של מצה".
"אבל ידעתי שאסור לי לאכול מצה", הוסיף ראש הישיבה להסביר, "לכן עשיתי חשבון יחד עם הרבנית, שמסתמא כל הקפידא שלא לאכול מצה, זה רק בגלל שהמצה היא פת קשה ויבשה. אם אני אמצא דרך לרכך אותה, לכאורה אין בזה חשש רפואי. לכן לקחתי מצה ואכלתי אותה כשהיתה רכה… רק אחר כך הבנתי שכנראה הרופא התכוון שגם זה לא טוב לאכול…".
מדי יום התאמן ראש הישיבה על אכילה
"בתקופה האחרונה לחייו, ראש הישיבה כבר לא היה מסוגל לאכול דרך הפה. הגוף שלו היה מאוד חלש ואם הוא היה אוכל מזון רגיל דרך הפה, זה היה יכול לגרום לדלקת ריאות ל"ע, ועוד עניינים רפואיים. ולכן ההנחיה היתה שלא יאכל עוד דרך הפה, והוא ניזון באמצעות אינפוזיה וכדו'.
"עוד לפני פורים של שנת תשע"ז, הוא התחיל לשאול שאלות. מה יהיה? פסח מתקרב, אני צריך לאכול מצה… מה נעשה?
"בני הבית לא ידעו מה לומר. מצד אחד, זה ברור שהוא לא יכול לאכול, מצד שני, כשמדובר באכילת מצה, אי האכילה יכולה להיות מסוכנת לו לא פחות. הוא כל כך מתגעגע ומחכה לקיים את המצווה הזאת.
"לבסוף החליטו שאף שאין סיכוי, בכל זאת ישאלו את הרופא, ואכן שאלו והרופא אמר שאולי יש סיכוי. כדי שזה יקרה, הרופא ביקש שראש הישיבה יאכל כמה פירורים לחם חודש לפני פסח, ולמחרת עוד כמה פירורים ולאט לאט יגדילו את המינון עד שיגיעו לשיעור של שני 'כזיתים', כדי לאמן את גופו של ראש הישיבה בחזרה לאכילה. רק כך יוכלו לתת לו כזית מצה בליל הסדר.
"וכך מדי יום התאמן ראש הישיבה על אכילה, הוא חזר לאכול במיוחד בשביל אותה מצווה שאל אכילת מצה, כמובן בשיעור הכי קטן של כזית שאפשר, כדי לצאת ידי חובה בלי החמרות בגודל השיעור, המינימום ההכרחי, והוא אכן אכל כך 'שני כזיתים' קטנים של מצה בליל הסדר של שנת תשע"ז. היתה זו הפעם האחרונה בה זכה לקיים את המצווה הזאת.
השמחה שהיתה לו מכך שזכה לאכול מצה
"השמחה שהיתה לו מכך שזכה לאכול מצה על אף מצבו הרפואי, היתה עצומה. כל מי שנכנס אליו למחרת ובימים שלאחר מכן, שמע אותו מספר שוב ושוב, "הקב"ה זיכה אותי גם השנה לקיים מצוות אכילת מצה. איזו זכות היתה לי!!!". הוא חזר על זה בכזאת התרגשות, מה נהדר היה המחזה לראות יהודי בכזה גיל, בכזה מצב גופני, הוא כבר כולו נשמה בלי גוף כמעט, וכל כולו להב אש קודש על הזכות העצומה שנפלה בחלקו לאכול מצה בליל הסדר".
"אני זוכר שכבר כמה שנים קודם לכן, כשהוא עוד היה אוכל, אבל בכל ימות השבוע היה אוכל רק מעט דייסה, והיה נוטל ידיים לפת רק בשבת כדי לאכול כזית חלה.
"בתקופה שלפני פסח, הוא ביקש שיביאו לו לחם ליטול ידיים… שאלו אותו מה יום מיומיים, והוא השיב שפסח מתקרב ומאחר והוא כבר הרבה מאוד זמן לא אוכל לחם, אלא רק מעט חלה בשבת, הוא פוחד שהפה שלו כבר לא יהי מסוגל ללעוס את המצה הקשה, לכן הוא רוצה לאכול לחם, שהמרקם שלו יותר קשה מחלה, כדי להרגיל את הפה שלו ללעוס, על מנת שיוכל לאכול מצה בליל הסדר. הוא לא רצה לאכול לחם בשבת במקום חלה, ולכן נטל ידיים במיוחד באמצע השבוע כדי להתאמן לקראת אכילת מצה".
היה יורד לתחנה ונוסע בקו 400
"בליל הסדר עצמו לא זכיתי אף פעם להתארח על שולחנו של מרן זצ"ל, משום שהקביעות היתה שמרן עשה את הסדר יחד עם בנו הגדול הגאון רבי משה שליט"א. בשנים קודמות, היו רבינו והרבנית נוסעים לירושלים כדי להתארח אצל בנם בחג הראשון ובליל הסדר.
"באותן שנים כבר היה לו נהג קבוע, רבי יצחק רוזנגרטן שהיה לוקח את מרן תמיד למחוז חפצו, אבל בנסיעה לליל הסדר בירושלים הוא לא הסכים בשום פנים ואופן לנסוע עם ר' יצחק, והיה אומר לו בתוקף שמאחר וזה ערב חג וזמן לחוץ בכל בית כשיש הכנות אחרונות לחג, הוא לא מסכים כלל וכלל שיסיע אותו לירושלים, ובמקום זאת הוא היה יורד לתחנה ונוסע בקו 400 למרות שכבר היה אז ראש ישיבה מוכר וידוע וזה לא היה לכאורה לפי כבודו.
"מאוחר יותר, הם היו עושים את ליל הסדר בבית מרן זצ"ל בבני ברק, ורבי משה ומשפחתו היו באים להתארח אצלם.
"אגב, כשהיה מרן מתארח בירושלים אצל בנו, היה מתפלל שחרית כוותיקין כפי שהיה נוהג גם בבני ברק, אבל באותו מניין ותיקין לא תמיד היו כהנים, ולא פעם נשאר מרן אחרי התפילה והמתין זמן רב עד שהגיעו לברכת כהנים במניינים מאוחרים יותר, באמרו שזאת ברכה מהתורה שהקב"ה בעצמו מברך את ישראל, ואי אפשר לחשוב בכלל על הרעיון של ויתור על ברכת כהנים חלילה. ידוע שגם כשהיה בחוץ לארץ ששם נהוג בקהילות האשכנזים שהכהנים אינם עושים ברכת כהנים, למעט בתפילת מוסף של שלושה רגלים, רבינו היה הולך לבתי כנסת של ספרדים שכן נוהגים לשאת כפיים גם בחו"ל, כדי להתברך בברכת כהנים מדי יום.
"אף שלא זכיתי להיות בליל הסדר אצל מרן, שמעתי מבני המשפחה שכן היו, כיצד היתה נראית העבודה שלו בלילה קדוש ונשגב זה. הוא היה אומר לפני כל כוס מארבע כוסות ולפני אכילת מצה ומרור וכדו', את ה'הריני מוכן ומזומן' שכתוב בהגדות, ובנוסף היה אומר גם את התפילה המופיעה בספר 'אור השנים' שרבינו עצמו טרח בהדפסתו לפני שנים רבות, יחד עם להבחל"ח הגאון רבי דוד שמידל שליט"א, (וגם כתב לו הקדמה מפרי עטו, בעילום שם). בספר זה מובא נוסח של 'הריני מוכן ומזומן' מיוחד על כל אחד ואחד מסימני הסדר, 'קדש' 'ורחץ', 'כרפס' וכו', ביתר פירוט כדי לעורר את הלב לשמחה בקיום המצווה.
כשהיה מגיע לברכת המזון היה מברך בכוונה גדולה, ובאמרו את ה'הרחמן' המיוחד, "ליום שכולו טוב… צדיקים יושבים…" הוא היה אומר את זה בהדגשה מיוחדת, וסיפר לי נכדו רבי צבי במברגר, חתנו של הגר"מ שטיינמן, שהיה אלו רגעים נשגבים מאוד במחיצתו של מרן כשהיה אומר את 'הרחמן' הזה. גם לאחר מכן, כשהגיע לאמירת 'נשמת', היה משתפך בבכי של דבקות נפלאה והיה מודה ברוב רגש על כל החסדים שעשה עמו הקב"ה מיום עמדו על דעתו, בהתרגשות עצומה ונפלאה מאוד.
הילד השיב שהוא רוצה לומר 'מה נשתנה'
פעם היה שם מעשה שאחד הנכדים הקטנים חש עלבון צורב ששכחו אותו ולא ביקשו ממנו שיאמר 'מה נשתנה'. רבינו בעינו החדה שם לב לכך שפני הילד נפולות, ושאל אותו מדוע נפלו פניו. הילד השיב בביישנות שהוא רוצה לומר 'מה נשתנה' ומרן מיד עצר את כל מהלך הסדר ועשה מזה עסק גדול שהנכד אומר 'מה נשתנה' עד שצהלו פניו בחזרה, ורק אז יכלו להמשיך הלאה בעריכת הסדר.
בשנת תשנ"ב חש מרן שלא בטוב, והיו צריכים לעשות לו בדיקה שכרוכה בכאב ובאי נעימות, ולשם כך נהוג להרדים את החולה קודם לכן. רגע לפני ההרדמה שאל מרן את הרופא אם חומר ההרדמה מכיל חמץ. הרופא השיב שהחומר מכיל אלכוהול וייתכן שזה אלכוהול המיוצר מחמץ. אמר מרן שאם כן הוא מבקש שיעשו לו את הבדיקה בלי הרדמה, אף שזה לא דרך אכילה וכו'. כשהבינו שמנוי וגמור עמו הדבר, עשו את הבדיקה שלא בהרדמה, ורבינו סבל בדומיה את הכאב ואי הנעימות, ובלבד שלא יבוא אל גופו הטהור חשש חמץ בפסח.
אבל הציבור מכיר אותו בגרסה שאינה מדויקת
אבל ההחמרה המופלאה הזאת באיסור חמץ היתה רק כשהדבר לא עלול לפגוע באחרים, ועל כך אספר את המעשה הבא שלמען האמת הוא די ידוע, אבל הציבור מכיר אותו בגרסה שאינה מדויקת כל כך, וכך הווה מעשה:
לאחר שנפטרה הרבנית ע"ה, החל מרן לדבר על זה שהוא שוקל לנהוג בעצמו חומרה חדשה של הכנת מים לפסח מערב פסח. מדובר בחומרה שנהוגה בקהילות שונות, ומרן חשב שיש בה טעם הגון כי אם נופל משהו חמץ במים במהלך חג הפסח, הוא אוסר אותם לשתיה ואינו בטל ברוב, אפילו לא באלף. לעומת זאת, אם החמץ נופל למים בערב פסח, לפני זמן איסור החמץ, הוא מיד מתבטל והמים מותרים לשימוש בפסח. לכן נהגו רבים לאגור מים לפני פסח בדודים גדולים ומהם משתמשים כל ימי החג לשתייה ולבישול.
"בסוף החלטתי שלא לנהוג את החומרה הזאת בחיי הרבנית", סיפר מרן, "כי חששתי שהרבנית עלולה בטעות להשתמש במים מהברז כי היא תשכח לרגע שיש לנו דוד עם מים מוכנים לפסח, ולאחר מכן יהיה לה צער גדול כי היא תחשוב שעשתה איזו עבירה חלילה וחס, ולכן החלטתי שעדיף לוותר על החומרה הזאת אם כתוצאה ממנו עלול להיגרם איזשהו צער לרבנית חס ושלום".