שח הגר"י זילברשטיין שליט"א: "זכורני מעשה שהיה בילדותי בירושלים, באחד מתלמודי התורה. ערבי זקן עבר ברחובה המרכזי של העיר כשהוא מחזיק בזרועותיו קוף, ומכריז שכל מי שרוצה להתקרב אל הקוף ולהתבונן בו ישלם פרוטה אחת. והנה התלמידים באחת הכיתות בת"ת ההוא, שחלון כיתתם היה סמוך לרחוב, שמעו אף הם את הכרזתו המרתקת של הערבי, וכדרכם של ילדים יצאה נפשם לראות את הקוף. הילדים התרוממו מכסאותיהם והסתכלו דרך החלון בערבי ובקוף שבידיו.
"המלמד, בראותו כך, לא צעק על הילדים ולא אמר להם לשבת במקומותיהם. יש לציין שהמלמד הזה ניחון בכוחות פדגוגיים מיוחדים והבין שבמצב כזה, כשמוחם וכל מחשבותיהם של הילדים נתונים בקוף, לא כדאי למחות בהם. מה עשה? הוא יצא לרחוב ושאל את הערבי האם הוא מוכן להיכנס אל הכיתה ולהראות את הקוף לכל הילדים, והציע לו מחיר של פרוטות. הערבי ניאות כמובן לבקשה, והקוף הוצג בפני כל ילדי הכיתה, ששמחו עד מאוד על המחזה שנגלה לעיניהם.
"אבל זה עוד לא הכל. המלמד ניצל את הרגעים שהקוף היה בכיתה, ולימד את הילדים את ברכת 'משנה הבריות' שאומרים על הקוף, והילדים בירכו יחדיו בהתרגשות.
"אם לא היה המלמד נוהג כך, אלא היה דורש מהילדים לשבת בחזרה במקומותיהם, ולא היה צועד יד ביד עם רצונם ושאיפתם, התלמידים היו נאלצים לבצע את דרישתו – אבל את מחשבותיהם הם כבר לא היו מצליחים לרכז בלימוד. מה הרווח אם כן שייצא למלמד אם יתנהג בצורה כזו? אבל בגלל שסיפק את רצונם הילדותי והכניס את הקוף אל הכיתה, ולימדם את הברכה הייחודית שאיננה מזדמנת בכל יום – 'קנה' המלמד ההוא את ליבם של הילדים, והביאם למצב שכאשר חזרו אל דף הגמרא היה זה מתוך חשק ושמחה, התחדשות ורעננות.
"כמובן שאין בדבר זה כללים פרטניים ומדויקים, וצריך לדון בכל ענין לגופו".
(מתוך הספר 'לחנך בשמחה')